אישה חודרת תוקפנית קרעה את שמלתה של אביטל, בטענה שהיא רק מלצרת, מבלי לדעת שהבעל המיליארדר עומד לבוהת את כל הסצנה. אף אחד לא ניסה לעצור.
המבטים זרחו על אביטל כחרבות חלקם סקרנים, אחרים משעשעים, רבים חופרים רגש חפז. עד שרעש של גביע זכוכית נשבר בקול חזק על השולחן.
די! קולו של איתן חטף את האולם כאילו הוא סכין חד.
עכשיו את שלי! לחשה מירה, רועדת. בקיפאון של קנאה, היא פרשה באכזריות צינור חמצן מהאישה המתה.
שתי ילדות בגיל שש נכנסו בבקשה אל חיק חמותן שלא תרצה לשחרר אותן מהבית בעלם המיליארדר חוזר ו
מיליארדר הגיע בלי הודעה וראה את המטפלת עם ילדיו מה שראה גרם לו לאהוב אותה מחדש
המשטרה עצרה ותיקה שחורה והופתעה לגלות שהיא אבא
איתן פסע בחוזק, שכבר היה מסיר את הז’קט.
בלי מילה, הוא נגע בבלייזר של אביטל, מכסה את הקרע של השמלה. ידיו, שבדרך כלל שלמות, רעדו מזעם.
אביטל הריחה את ניחוח הבושם המוכר שלו ורגע אחד מצאה נמל בטוח בתוך סופת ההתרסקות.
איתן נגע בין השניים, עומד מול מירה.
האורחים, מריחים שערורייה, התקרבו בעדינות. הלהקה הקטנה הורידה את הווליום באינטואיציה. אפילו המלצרים נסגרו בפינה.
מה זה? שאל בקול נמוך מדי לכעס שמציף אותו. איבדת שפיות, מירה?
היא חייכה בחוסר ביטחון.
איתן, בבקשה, אל תעשה דרמה ענתה, מסדרת ברקיזת יהלומים. רק העברתי עובדת למקומה. אנשים חייבים להבין את ההבדל
היא לא הספיקה לסיים.
איתן צעד קרוב.
סיימי דרש, מבטו נוקב. מה ההבדל?
מירה נבלה בגרון.
של מעמד, ברור ניסה, חוה ראש מורם. אישה של בעל עסק לא תסתובב לבד באיזור השירות. המלצרים כאן מתבלבלים, מתלבשים כאורחים הבחורה הזאת
הוא סגר את ידיו בחוזקה עד שהאצבעות הלבנות.
הבחורה הזאת אמר לאט היא אשתי.
השתיקה שנשפכה אחרי מילתו הייתה עמוקה עד שמישהו הרגיש את טיק הטק של השעון הגדול באולם.
מירה קפצה מבולבלת.
מה מה זה?
איתן לא צנע.
לא היה צורך לצעוק. קולו הרגשי היה יותר מפחיד מכל שערורייה.
אשתי חזר, אביטל, האישה איתי בחיים, בעסק ובשם שאתה כל כך אוהב להקריא בחגיגות שלך. האישה שפגעת בה, קרעת את שמלתה, השפלת בפומבי רק כי במוחך, מי שעומד בפינה הוא מלצרת.
כמה אורחים בלעו את הטורם.
שתי חברותיה של מירה נסעו צעד אחד אחורה, כאילו מצפות שהאש תתפשט.
בעלו, יוסף, שניסתה להמעיט, הטיל את גביע השמפניה והציף בחיוך צהוב של מי שמנסה לתקן אסון במילים רכות.
איתן, ידידי, נרגע קצת החל, מרים ידיים. זה היה איהבנה. אשתי לא הבחינה במי היא
איתן הסתובב באיטיות לכיוון יוסף.
יוסף, אם הבעיה הייתה משקפיים, הייתי מזמין אופטומטריסט מייד השיב. אבל הבעיה כאן איננה ראייה. היא אופי.
קול אה משותף ריעד באולם.
מירה הלבנה הפכה לבהומה.
אתה מגזים נחתה, קולה רועד. לא ידעתי שהיא אשך! אילו הייתי יודעת הייתי מדברת אחרת.
אביטל, עדיין מחזיקה את הבלייזר ביד אחת ואת כבודה ביד השנייה, שמעה והרגישה שלב משונה מתפרק: זעם.
אם היא הייתה רק מלצרת, זה היה בסדר? שאלה, פונה אל מירה בעיניים חדות. קרעת שמלה, השפלת, שלחת חזרי למקומך כל עוד היא למטה ממך?
המילים טפו בציבור, ברורות.
האולם החזיק את נשימתו שוב.
איתן הביט בה בגאווה ובכאב.
מירה גמגמה:
אני רק האנשים האלה צריכים לדעת את מקומם.
איתן חייך בצחוק חם, חסר הומור.
מקום של אדם אמר אינו נקבע על ידי המדים או בחשבון הבנק. הוא נמדד בחינוך שקיבל ובחר בחיים. ובכבוד, מירה, היום פגעת יותר מכל מי שאת קוראת לו הקהל.
הוא נשא נשימה עמוקה, הסתכל סביב.
ראה ידיים מוכרות: יזמים, פוליטיקאים, סוציאלים. אנשים שמחזיקים את ידו ביום ומספרים על אחריות חברתית בארוחות הערב. עכשיו הם נראים קירות.
אם כולם אהבו את המחזה המשיך בקול חזק יותר נשתמש בקהל.
הרים גביע ריק והקיש בעדינות במזלג. הצליל הרעיד את האולם.
הדיבור הפך לשקט, הלהקה עצרה. כולם נצפו אליו.
אדונים, אבקש דקה ממכם הכריז. אולי זה לא בתכנית, אבל זה הכרחי.
אביטל ניסתה לתפוס את זרועו.
איתן, אין צורך לחשה.
הוא נגע ברכה שלה בעדינות.
יש צורך, בשבילך, בשביל כל מי שמחייה את היום בלי לראות.
הוא פנה אל הקהל.
לפני כמה דקות התחיל אשתי השתבשה כמלצרת באירוע. אין בעיה, איהבנות קורות. אני מדבר עם מלצרים כאל אורחים, בלי לשים לב. ההבדל הוא איך אנו מגיבים כשמתברר מי הוא באמת.
הזיז מבט מהיר אל מירה.
מה שראיתם היה אישה שקרעה שמלה של אחרת בפומבי, כי חשבה שהיא זכאית לכך על פני מישהו שנחשב נמוך. זאת לא הייתה תקלה, זו הייתה החלטה מודעת של השפלה.
כמה אורחים כינו את עיניהם למטה. אחרים חצו ידיים בפירוש.
יוסף קנה קולות.
איתן, זה לא הזמן
זה בדיוק הזמן חתך איתן. כי הדברים האלו לא קורים במעברים ריקים. הם קורים כאן, מול כולם, ואף אחד לא משתרע. היום ראיתי את אשתי, האישה שחולקת איתי את המיטה והחיים, מתייחסת אליה כאל זבל. כמה פעמים זה קורה למי שמשרת אותנו, חונה את הרכב שלנו, מנקה את השירותים אחרי שיצאנו?
מלצר מרחוק נסע צעד אחורה, מבוהל.
אביטל נשמה עמוק, הלב פועם בקצב שהפך אותה לחסרת שמיעה לשאר.
איתן הסתכל סביב שוב.
ייסדתי את החברה שלי על אמון הצהיר. תמיד אמרתי שהעסק שלנו מתבסס על כבוד, יושרה ואחריות. היום המסכה נקרעה כאן, באולם הזה, בגלל מעשה שלא ניתן להתעלם ממנו.
הפסקה.
הוא פנה ליוסף.
יוסף, אתה שותפי מזה שנים אמר, בלי עוינות, בלי מתיקות. מעריך את הכשרון שלך, אך מרגע זה, כל החוזים של החברה עם קבוצתכם מושעים עד להוראה חדשה.
רעש של קולות מבולבלים נפל באולם.
יוסף האדום פרץ.
אתה משוגע! קרא. מליוני שקלים על הקו! איאפשר
אפשר קטע, בלי להרים עיניים. לפני שאני חותם על חוזה, אני צריך להסתכל במראה. הסתפרות שלנו מדברת על ערכים. אינני עומד לעשות עסקים לצד אנשים שמאבקים את אשתי או כל אדם אחר. זה לא משא ומתן.
מישהו בתחתית האולם החלה לתפוס כפיים.
איש זקן, בעל חברת הובלות משותפת, עצר פתאום, לא בטוח אם הוא ימשיך.
כמה שניות אחרי, עוד אחד הצטרף, ואז עוד לא רעם של קהל, אלא קולות ברורים.
מירה הביטה סביב כטורפד קפוץ.
פניה, שהיו גבוהות, עמדו במבוך של בושה וכעס.
זה מגוחך! קראה, משוגעת. הכל בגלל שמלה?!
אביטל, שלא דיברה מעולם, הרימה את סגרה.
זה לא בגלל שמלה תיקנה. זה בגלל מה שהיא מייצגת. אפשר לתקן את השמלה. מה שגזרת הוא כבוד.
איתן הסתכל על מירה.
את תתנצל אמר בפשטות.
היא פתח את פייה, זעתה.
אני? אליה?!
כן חייך, ללא משא ומתן. לא כי היא אשתי, אלא כי היא אדם. ואם יש לך אפילו קצת בושה, תביני שעברת את גבול הקו המותר.
הדקות הבאות נמשכו כמו נצח.
מירה חיפשה את יוסף, מבקשת חיזוק.
יוסף היסתכל.
היא הסתכלה על חברותיה.
שתיהן נראו במבט על פרחי המארז.
לבסוף, פנתה לאביטל.
העיניים, שהיו מלאות רעל, נראו עכשיו דמעות של פחד: פחד לאבד את כל מה שהיא חשבה שמגדיר אותה.
אני היא התחילה, בולעת גאווה כמתכת. אביטל, אני מתנצלת.
המילה יצאה קשה, מנומסת, כמעט משוטטת.
לא ידעתי שאת עצרה, ואז הודה לא ידעתי שאת לא מישהי. זה בדיוק הבעיה. טעיתי.
אביטל הקשיבה בדממה כמה שניות.
יכלה לירות נאום ארוך ברגע הזה.
יכלה להחזיר את הפגיעה, לחשוף את כל הפגמים, לשלם חזרה.
אבל נשמה עמוק, נזכרה באמירה של אמה:
מי שזורק בוץ עליך רוצה שתיפול יחד איתו. אם תישארי עומדת, הוא יטמא את עצמו.
אני מקבלת את ההתנצלות השיבה, לבסוף. אבל אינני שוכחת. ואני מקווה שגם את לא תתפוס אותי כזוהר של איש עשיר שמגונן עליך רק כשיש צורך להפגיז על אחרים בפומבי.
מירה בלעה בחשש, העיניים מלאות דמעות, אך החזיקה אותן.
איתן עשה משהו שלא ציפה אף אחד.
פנה אל מנהל המלצרים, שהצפה את המצב מרחוק, מתוח.
בבקשה קרא תבוא לתקופה קצרה.
האיש עבר, רועד.
כן, אדוני איתן?
איך קוראים לך? שאל בקול שמיש לכולם לשמוע.
קארן, אדוני.
קארן צוות השירות היום שייך לאיזו חברה?
לפרימיר אירועים, אדוני.
איתן הנהן, הרים שוב את גביע הריק.
מבקש סליחה בשם משפחתי, בשם צוות פרימיר אירועים הכריז. אם אשתי הייתה באמת מלצרת, הייתה סובלת אותה באותה השפלה. זה לא מקובל. אתם מקצועיים, עובדים קשה, ראויים לכבוד. מי שמפחית את הכבוד שלכם אינו ראוי להיות באירועים שלי.
קארן חייך ברגישות.
תודה, אדוני לחש.
איתן חזר אל אביטל.
נלך הביתה אמר בקול ששמע רק היא.
היא חייך באישור.
במכונית, השתיקה הייתה כבדת ראש. אביטל התבוננה בחלונות, האורות של העיר חולפו במהירות.
היא הרגישה מותשת, גופה רועד לא בטוחה אם זה מנייה או הקלה.
איתן נוהג לאט, יותר רגוע מבחוץ מאשר בפנים. תמונת שמלתה הקרועה והיד של מירה מתפרצת נמשכה במוחו כאילו סרט שבור.
לא הייתי צריך להשאיר אותך לבד הוא פתח פתאום. ראיתי את המצב בקצה האולם. כשנהנתי, היה כבר מאוחר. טעיתי איתך, אביטל.
היא הפנתה את פניה.
אל תדברי כך ביקשה בעדינות. האדם שגרם לכאב היה האישה שחשבה שהיא יכולה להתייחס אלי כאל זבל. עשית מה שצריך.
הוא חיזק את ההגה.
אתה יודע מה מכאיב יותר מכל? לא העונש, ולא ההשעייה של החוזים. זה לחשוב כמה פעמים זה קורה איתך ובלי שראיתי. באירועים אחרים, בפגישות, כשאני עסוק בפתרון דברים חשובים.
אביטל חייכה במקצת.
אין לך עיניים מאחורי הראש אמרה. ואני אף פעם לא ביקשתי לשאת את כל משקל העולם. לפעמים אכלתי מילים קטנות, בדיחות על הנערה הפשוטה שהביטה בעסקים אבל זה לא פגע בי כמו היום. הבעיה לא הייתה שהבלבלו אותי עם מלצרת אני כבר הייתה מלצרת. אני גאה בזה. הבעיה הייתה בכוונה.
איתן הסתכל לפני שהסתובב לרחוב.
אני יודע את סיפורך, אבל אף פעם לא שמעתי את זה במידה כזאת של
היא נושפה עמוק.
כשפגשנו, עדיין לבשתי מדים של בית קפה נזכרה. אתה בא כל בוקר, חליפה יקרה, פנים עייפות, מבקש את הקפה שלי. טופלתי בכבוד יותר מרבה אנשים שמתגאים בלקוח מנומס. בגלל זה הלכתי איתך בפעם הראשונה לא בגלל הכסף, אלא בגלל האופן שבו דיברת עם מי שמאחורי השולחן.
איתן חייך, נזכר ברגעים.
והיום אשתי מתבלבלת עם מלצרת מינה. העולם מתפתל בחוכמה משעשעת.
זה לא מצחיק חזרה אביטל. אבל זה סמלי. אולי היום חזרתי לרגע להיות הילדה שמשרתת שולחן, והבנתי שלמרות השמלה והשם, יש אנשים שלא יראו אותנו כשווים. ההפרש הוא שאני היום לא שותקה.
הוא נשף נשימה עמוקה.
אני מבקש ממך דבר אמר.
מה?
שלא תסתתלי יותר מאחורי גבלי בדברים כאלה ביקש בכנות. את לא רק אשת איתן. את שותפה בחברה. עזרת לבנות פרויקטים, עשאביטל חייכה, קפצה על הבמה של חייה והבטיחה שהלבוש המפוצץ של אתמול יהיה רק הצעד הראשון לשינוי אמיתי.
