הדודה שושנה ליבנה גרה בקצה של מושב זעיר שרוויא נו שלו. הבית שלה קוטן משוחזר, ריחוף סורגים מקולפים, גינה שפורחת בזבזת סלעים, ושקט שמכה על האוזניים כמו רמז של מנגינה ישנה. אחרי שבעלה הלך למוות והילדים עברו לתל אביב, חיי היום-יום שלה הפכו לסדר רגיל של קפה, סריגה, טיפול בצמחים ושמעון של תכניות רדיו בערב.
בסתיו אחד, כשהשמיים היו אפורים כמו קופסאות קפה ישנות והעלים נופלו כמו מכתבים שרופים, שושנה שמעה צל מאחורי גידת הציפורן. זה היה כלב רזה, מלוכלך, עצמותיו חודרות, ועיניים שמביטות כאילו ממתינות למישהו לשאול אותו שאלה. הוא לא נבח, לא ניגן רק הביט.
שושנה הוציאה פיסת לחם קר ופרוסת פסטרמה. הכלב ניגש בזהירות, אכל הכל ובא בחזרה למחרת. ובמחרת, ובחזרה ולפעמים אף יותר תכופות.
היא קראה לו קפרא, למרות שהקשר היה יותר עם נווד שמחפצח מאשר עם איריס מלכותי. יום אחר יום, הכלב התחיל לסמוך עליה מזיז את הזנב, משפשף את ראשו ליד ידה, ואף מלווה אותה עד הבריכת המים של הכותל.
לילה אחד, נשמע נביחה חזקה. קפרא רץ בטירוף סביב חצר האח. כששושנה ניגשה, שמע רעש מישהו היה שם. היא הדליקה פנס, פתח את החלון ו כמעט נפל על הרצפה. בפנים עמד נער קטן, מלוכלך, רזה, עם ג’קט קרוע ועיניים מלאות פחד.
“אל תכהו אותי, בבקשה” לחש הוא.
מתברר שהילד היה ברחוב מנוסה מבית יתום. הוא ברח מבוגר שגרם לו כאב. קפרא מצא אותו ביער, האכיל אותו במי מה שמצא, חימם אותו בגופו והביא אותו אל מישהי שנראתה מתחשבת.
שושנה לא היססה היא חיבקה את הנער והסתירה אותו. כשבאו השוטרים (שכנים קראו בגלל הרעש והאור), היא לא שחררה מיד. אחרי שדיברה עם השוטר היחיד שבאזור, גילתה שהם מחפשים אותו כבר כמה זמן, והמדריך של הילד כבר פוטר. הילד נמסר למשפחה מאומצת חדשה, ולפני שעזב לחשש:
“אתם עכשיו סבתא שלי אפשר לכתוב לי מכתבים?”
קפרא נשאר. רק שהפעם הוא כבר לא היה ללא בעל הוא הפך למלך החצר.
מאז, שושנה ליבנה חזרה להיות עם משפחה כלב, מכתבים מנכד “שמושל” מדי שבוע והתחושה שהחיים, כמו זנב של כלב, יכולים לחזור על עצמם במפתיע ולהביא שמחה בדיוק ברגע הלא צפוי.
