בחלום מוזר שבו הרחובות מתפתלים כמו סרטים ישנים, חיה צעירה בשם נורית, שזוהרה יופייה אפילו באבק של מצוקה. כל בוקר היא הייתה עומדת בפינה של שוק מחנה יהודה בתל אביב, חצובה ישנה בידה שמנצנצת באור השמש, בעוד שמכנסיה הדהומים והבטן העגולה המצביעה על ההריון. רוחה הייתה בלתי שבירה.
אחרים חצו את הדרך בחיפזון, כמה מביטים, כמה לוחשים, ונורית רק חייכה וניגנה. המוזיקה שלה הייתה צליל עדין שמרחף מעל הרעש של העיר, נושא איתו כאב ותקווה. ברגעים קצרים אלה היא לא הייתה משוטטת חסרת בית, היא הייתה נורית, הילדה שהשיר שלה נוגע בלבבות. כשניגנה, היה כאילו העיר כולה מחזיקה את נשימתה; הילדים האטו צעדם, ואפילו השוטרים חייכו.
הנגינה הייתה בריחוף היחיד שלה, והתקווה היחידה. כל שקל שנכנס לכוס המתכת שלו היה לחם או אורז ממוכר סמוך. זה היה מספיק לנורית ולחיים הקטנים שמסתתרים בפנים. באותו אחר הצהריים, אחרי שעות של נגינה, הורידה נורית את החצובה ונגעה בבטן. היום עשית טוב, לחשה לעובר. אולי מחר נשחק ליד הפארק. צחוקה הרך נמס באוויר. קמה לאסוף את חפציה החצובה, הכוס ופתיל חבוש במטליות.
לפתע, צעקת צמיגים חדה חתכה את הרעש של הרחוב. פניה פנו בדיוק בזמן לראות מכונית שחורה ממלאת מהירות אל הפינת. דלתה נפתחה וקפצו משם שני גברים שהורידו לילדה קטנה, שלא עלתה לשישה, אל הכביש. הילדה נכשלה ונפלה בכאב, בוכה. לפני שנורית הצליחה להגיב, דלתות הרכב נעלו והמכונית נעטפה בתנועה כאילו לא קרה דבר. האנשים התפלאו, אך אף אחד לא זז. נורית הפילה הכל ורצה.
חולצתה נגעו במדרכה הקשה בזמן שהאוטובוס הצפצף קרוב, כמעט פוגע בילדה. נורית הגיע בזמן, תפסה את הילדה הקטנה והצילה אותה. היא חיבקה אותה בחוזק, הלב שלה פועם במהירות. זה בטוח, זה בטוח, לחשה נורית, מנסה להרגיע את קולה. את בטוחה עכשיו, מותק. הילדה הרטטה בכתפיה, פניו מלוכלכות מדמעות ואבק, והקול רעד מבקשת עזרה.
הם דחפו אותי, בכה היא. נורית הרגישה את גבול הלב שלה נמתח. אבל את בטוחה עכשיו. אף אחד לא יפגע בך, טוב? הילדה הנהנה בחשש, ליבתה הקטנה נמשכה לקצה של שמלת נורית, כאילו היא לא רוצה לשחרר. נורית ראתה שהילדה נראית רעבה, ידיה קרות ושפתיה חיוורות. בעדינות דחפה את שערה הצידני ואמרה, בואי נלך לאכול משהו.
הם הלכו לדוכן קטן בצד הדרך, שם נורית השתמשה בכסף הצנוע שנקבע לה באותו היום וקנתה צלחת אורז ושעועית. היא צפתה בילדה אוכל, רעבה אך תמים. נורית חייכה עצובה. תאכל לאט, מותק. האוכל לא רץ, לחזה. כשסיימה הילדה, נורית התכופפה לפניו ושאלה ברוך, איך קוראים לך? הילדה היססה, הסתכלה על ידיה הקטנות. אלינור, היא אמרה לבסוף. נורית חייכה.
אלינור, האם את יודעת איפה את גרה? או מי היו האנשים שהורידו אותך? אלינור נענעה בראש, אינני זוכרת. רק רוצה את אבא שלי. לב נורית נשבר מעט. מישהו זה לא צריך להיות ברחוב. נורית ידעה שהיא לא תוכל לשמור על הילדה לבד. טוב, אלינור, היא אמרה בחמלה, בואי נלך למקום שבו נוכל למצוא את אביה שלך.
אלינור הודתה בידיה הקטנות, נגעה בקצת רגיש של נורית, תחושה של האם שבפנים. יחד הלכו לתחנת המשטרה הקרובה. אנשים הביטו בהם כפי שהם רואים אישה הרה מחזיקה ילדה לבושה בבגדים יוקרתיים. זה היה מראה מוזר, אבל נורית לא שמעה. היא לחזה את יד אלינור בחוזקה יותר. בתחנת המשטרה, נורית סיפרה לשוטר על המקרה איך המכונית עצרה, איך האנשים דחפו, איך היא הצילה את הילדה מהתנועה.
השוטר הביט באלינור בחשש. מה שמך המלא? שאל בנימוס. אלינור כהן, לחשה. השוטר קפץ למחשב. כהן? חכי כאן. הוא הקליד במהירות, ואז פנה לשוטר אחר והסתכל בקול, הילה של מהירות. ברגעים ספורים, כמה סוכנים הצטרפו סביב המחשב.
נורית עמדה שקטה, מחזיקה את יד אלינור. האם משהו השתנה? שאלה בפורמט עדין. השוטר הסתכל עליה במבט רחב. אין, גברת. להפך, הילדה הזאת נעלמה לפני יומיים. אביה, מר כהן, הגיש דוח מייד. הוא איש עסקים ידוע, מר רון כהן. נורית החלה להרגיש שמדובר בחטיפה.
השוטר התקשר למר רון כהן. הוא הגיע במהירות, כאילו היה מחכה בפתח. הוא גבוה, לבוש בחליפה שחורה, עיניו נודדות עד שהן נוחות על אלינור. אלינור!, צעק, רץ אליה. אבא!, היא קראה, רצה לתוך זרועותיו. הוא חיבק אותה בחוזק, דמעות זורמות על לחיו. חשבתי שאיבדתי אותך, ילדי. כל החדר צפוי למטלתו של מר כהן. הוא פנה אל נורית, עיניו מלאות תודה. אתה האחד שמצא אותה? נורית הקשת ברירוח. כן, אדוני. רק עשיתי מה שכל אחד היה עושה.
לא, אמר בחוזק, מתקרב אליה. עשית מה שלא כולם היו עושים. הצלת חיי בתי. הוא שלף אפיק חודשי מהכיס. נורית נזזה בראש. תודה, אדוני, אבל לא עשיתי זאת בשביל כסף. הוא חייך ברוך. אולי לפחות אוכל להודות לך כראוי. איך קוראים לך? נורית נשמה בטירוף, נורית. הוא חייך ברכות. נורית, את החזרת לי את עולמי הלילה. הוא לקח את אלינור בזרועותיו. לפני שעזבו, אלינור חזרה לשער והנערה נפרדה, להתראות, נורית. תודה.
נורית חייכה בחזרה, עיניה מלאות דמעות. אחרי שהם הלכו, היא חזרה לפינה שבו חצובתה נחה. העיר הייתה שקטה יותר, האוויר קריר ורגוע. היא ישבה על הפסדה והביטה בכוכבים. לראשונה זמן רב, לבה הרגיש קל.
הילדה שהיא הצילה הייתה עכשיו בטוחה בזרועות אביה. בעמק פנימי, נורית לחשה תפילה. תודה, אלוהים, על שהייתי שם כשצריך. היא נשקה על בטנה וחשבה על היום שבו תספר לביתה את הסיפור.
באותו לילה, נורית נרדפה תחת תאורת הרחוב, שמיכה דקה, אך הלב מלא. האדמה הייתה עדיין קרה, העולם עדיין קשה, אך לראשונה היא סגרה עיניה מרגישה שאולי, רק אולי, החיים עומדים להשתנות. בבוקר הריח של תירס צלוי ותנועה מוקדמת של תחבורה. מוכרי מכירות גררו עגלות ברחוב. אוטובוסים שאגזו והחליטו. שווקן איזון תפוזים על ראשו. נורית קמה על המזרן הקרטון תחת האור ברחוב, קיבלה שמיכה דקה וקמה לאט, מחזיקה את גביה התחתון. בטנה הלך וגדל.
כל יום, העובר מזכיר לה נוכחותו ברעד קטן של תקווה. היא קשתה צעיף, הרימה תיבת חצובה, הלכה למקום הקבוע שלה על מדרכי ההולכי רגל. זה היה אותו פינה שבה פגשה אלינור, אותו קצה של העיר שבו היא מרגישה בלתי נראית, אך עדיין בטוחה בצורה משונה. היא שמה את הכוס, נשקה קצות האצבעות, נגעה בחצובה ברוך כמו הבטחה.
טוב, קטנה, לחשה לבטנה, בואי ננגן משהו שמח היום. היא הרימה הכלי. הצלילים הראשונים היו רכים ונקיים, מתרוממים מעל קולות רתיעה ודרכונים כמו קו אור דק. אנשים האטו. ילד בית ספר נעצר וחייך בחביבות לפני שהנפיל מטבע לכוסה. אשה בחולצה ירוקה לחשה, יושבת ברכה, והכניסה לחלה קטנה לתוך כף ידיה של נורית. נורית אמרה, תודה, בין משפטים, מאפשרת לשיר לשאת אותה. בצהריים, השמש הייתה בטוחה בעצמה, והרחוב נצנץ בחום. נורית עצרה לשתות מים ולמנוחת רגליה המוגדלות. מחשבתה חזרה לעבר אלינור, הפחד שחלף במשרדת המשטרה, הקול של מר רון כהן, ההבטחה של תקוותה של נורית.
בזמן שהיום המשיך, הצל של מנוע חותך פתאום, והראש סובב. רכב שחור, זה שהזכיר סרט מוזיקלי, עצר על קצה הפינה. הנהג יצא לפתוח את הדלת. נורית. קול קטן חפרח לפני שהנהג יכל לעזור. אלינור קפצה והבריחה, שערה מתנפח. נורית כמעט לא הספיקה להוריד את החצובה לפני שהילדה התנגשה בה, חיבקה אותה בחוזקה סביב המותן. באת?, חייכה נורית, מתנשפת, מצחיקה. היי, מותק. אלינור פרצה, עיניה נצנצו. אבא אמר שאני יכולה לראות אותך היום. אמרתי לו שאין לי רעב ושאינני שמחה עד שאפגש עם נורית. היא אמרה נורית כמו שהיא שיר.
מר רון כהן יצא מהרכב. לבוש היום בחולצה לבנה, שרוולים מקופלים, אדם שונה מזה שהיה בחליפה הכבדה במשרד. השמש הדגישה את הקו המתחת לעיניו, אך הוא חייך כשראה אותה. היום טוב, אמר בחום וזהירות כאילו לא רוצה להבהיל דבר יקר. זה זמן מושלם, חייך נורית, מנקה אבק מבגדיה. שמחה לראות אתכן יחד. דלת שנייה נפתחה. אישה יצאה, גבוהה, אלגנטית, לבושה שמלה מתאימה שלא נראית כמתישה. פייהה הייתה מסודרת, ציפורניים בצבע ורוד פסטל. היא חייכה, גרפה משקפי שמש על ראשה והנהנה בנשיקה קטנה. זה ויבן, אמר מר כהן. אשתי, אלינה.
בוקר טוב, אמרה ויבן, קול חלק כמרק. תודה על הטיפול באלינור אתמול. נורית קידשה בטאף, בוקר טוב, אדוני. היא הכניסה את ראשה, סגרה שיער רך מאחורי אוזנה. פתאום נזכרה בבגודה המנופץ, קריעת הנעליים, תיבת החצובה המוחלת בטיט.
אלינור משכה יד נורית. בואו ניקח אותך איתנו, היא הכריז. נורית קיבלה מבט. להביא אותי לאן?״ מר כהן הזיז את משקלו, פתאום ביישן בדרך שלא תואמת על השעון היוקרתי שלו. אלינור הייתה מתעקשת מאז הלילה, הוא אמר בעדינות. היא סרבה ארוחת ערב. סרבה ארוחת בוקר. סרבה שמחה. הוא חייך לבתו.
הדבר הראשון שהיא רוצה הוא להודות לאישה שהצילה אותה ואז לשאול אם אפשר לגור איתנו, אלינור קפצה על רגליה, בבקשה, בבקשה, בבקשה. אבא ואלינה עוברים הרבה, ואני לא אוהבת את המטפלת הקודמת. היא הריחה בצלייה ולא שיחקה מחבואים. אבל את, את הצלת אותי וקנית לי אוכל והחזיקתי אותך כמו אם. המילים פגעו בנורית בחזה. אמא, היא הרגישה רגע של חוסר נשימה. היא הביטה במר כהן, שמחזיק בידה.
אלינור, נורית, אמר מר כהן ברכות. אנו רוצים מישהו שנוכל לסמוך עליו, מישהו שיהיה כאן כשאיננו. אני יודע שזה פתאומי, אבל אני רוצה שתהיי בטוחה. הוא הביט בתיבת החצובה, בכוס, במזגן. נספק לך שכר הולם, חדר משלך, טיפול רפואי. אלינור השלים, תודה. אנא, תניחי לי להודות לך כראוי.
ויבן חייכה בחן, אם זה מרגיש בטוח לאלינור, אשמח לנסות. נורית התכופפה כך שהשניים היו בגובה העיניים. אם אבוא, היא אמרה, נעשה שיעורים יחד, נאכל ירקות בלי תלונה, ונקריא סיפור לפני השינה. אלינור קפצה, הסכם?״ נורית חייכה, צחוק מתפשט בקול רועד.
הנהג סייע לאסוף את חפציה תיבת החצובה, שמיכת השטח, שקית ניילון עם שני שמלות, ושעון קרם. הכל נחת על פינת הרכב כאילו משקלו היה אפס. נורית נחלצה למושב האחורי, אלינור לחצה על שדה ידיה. כאשר הרכב נסע מהקצה, העיר התרחבה לפנים גשרים, שלטי חוצות, סוחרי רחוב שזזים כמו דגים במים. נורית חיפתה את הפינה שנשארה קטן בעיני המראה.
בזמן שהרכב יצא, אלינור חייכה, אבא אומר שהבית שלנו רחוק, אבל יש שם מזרקה ומטבח שמריח לפנקייקים בבוקר, וחדר עם חלון שמכניס שמש כמו כף זהב. נורית צחקה, זה מה שאבא אמר פעם, אלינור גאה. יש חתול משוגע שגרים ליד, מתנהג כמו אריה. מר כהן הביט דרך המראה האחורית, עיניים חמות. זה רקבבוקר שלפני הלידה, נורית הרגישה את הלב הקטן בתוכה מרעיד את הרוח, והפינה המוארת של החצובה הפכה לשער של תקוות חדשות.
