4 באוגוסט
היום, כשאני כותבת, אני עדיין חשה את הלב כואב מעט, למרות שכבר עברו כמה ימים. יש משהו שאני לא מצליחה לשחרר, והמחשבות פשוט לא נותנות לי מנוחה.
הלכתי לבקר את חברתי הקרובה, טליה, בדירה החדשה שלה בתל אביב. טליה עברה לא מעט בשנים האחרונות הנישואין הראשונים שלה היו גיהנום; בעל לשעבר היה שתיין, התנהג אליה נורא ולבסוף עזב אותה בשביל אישה אחרת. שנים עמדתי לצידה, תמכתי בה, עודדתי, כפי שחברות טובות עושות. לדעתי, בשביל זה יש ידידים כדי להיות שם ברגעים הכי קשים.
עברו עשר שנים. טליה פגשה את אילן גבר אחר לחלוטין. משכיל, עובד בחברת הייטק מצליחה, בן-אדם ממש איכותי, כל כך שונה מהראשון. שמחתי בשבילה מכל הלב. כשהזמינה אותי אליהם, קניתי עוגת גבינה מראשון לציון וצרור מתנות קטנות לבית החדש שלהם.
הבית באמת היה מרהיב, מעוצב בטעם. טליה דיברה בהתרגשות על כל פרט בעיצוב. התיישבנו לשולחן, שתינו תה ירוק עם עוגה, והתחלתי להרגיש בחוסר נוחות. אילן התגלה כאיש שנון מאוד, אולי מדי. תרבותי, אבל גם חריף. צחק שוב ושובעל חשבוני. על איך שאני פחות בעולם, איך אני לא מתעניינת במדע וטכנולוגיה, לא מכירה בקיאות בספרות מודרנית, והוא אף הזכיר בצחוק שלא קראתי את עמוס עוז או את דוד גרוסמן. צחק כשטליה סיפרה על אהבתי לכל מיני ‘שטויות’ ומנהגים, זלזל במה שסיפרתי, וטען שגם לימודים מוכיחים שאין מקום לאמונות טפלות.
הוא גם העיר על הלבוש שלי איזה סגנון של שנות התשעים, לגלג עם חיוך. בשלב מסוים ניסיתי לסטות מהנושא וסיפרתי קצת על החתולה שאימצתי מן הרחוב, מקווה שבכך ירד מהנושאים הספרותיים. אבל אילן, כמובן, לא פספס הזדמנות: חתולים? מלאי חיידקים! מי שאוסף חתולים נטושים, כנראה יש לו בעיה רגשית מודחקת. צחק גם על נשים ערביות שמגדלות חתולים.
החדר נמלא צחוק, אך אני הלכתי ונחנקתי. טליה גיחכה, נראתה מרוצה מהברקות בעלה. ולי, בבת אחת, עלו הדמעות. הרגשתי כל כך עלובה. התנצלתי, טענתי שכואבת לי הראש, ואמרתי שלום.
בדרך עמדתי בתחנת האוטובוס בדיזנגוף, הראש פועם. הרגשתי טיפשה, ילדותית, שבכיתי כך. מדוע לא ידעתי לענות לאינטלקטואל הזה? מדוע אני מתביישת שלא קראתי ספרות נחשבת, או שלחולמתי יש חוקים משלה? מדוע הסכמתי להיות ללעג ולמה חברתי לא הגנה עליי?
מאוחר יותר הבנתי הבושה באמת צריכה להיות שלהם. של מי שמזמן אדם לביתו ושותק כשפוגעים בו. מי שמספר בגאווה על חברו, על סרט אהוב או אמונה ואז מרשה ללעוג. מי שתולה תמונה יפה בדף הפייסבוק ומניח לאחרים ללגלג בתגובות. זו בגידה שקטה, כמעט מובנת מאליה, אבל כואבת לא פחות.
אבל לא יכולתי לנסח לעצמי את זה. לא הבנתי שהדבר שאני חשה הוא בגידה אמיתית מסירה של הקרוב אליך לידי השפלה, להפקרה. תחושת הנטישה חנקה אותי הרבה יותר מההערות של אילן.
חזרתי הביתה אל החתולה שלי, זו שמעולם לא קראה ספר, ולא מצחיקה אף אחד. היא רק התכרבלה לידי על הספה, פיהקה ונרדמה ברעש מנועים שקט.
ומאז לא חזרתי אל טליה. גם לא היה צורך, כי תוך זמן קצר הכל קרס: אילן וטליה החלו להיאבק ביניהם, המשפטים רק התווספו, והבן-אדם המבריק הזה התגלה כאיש שלא מרפה. התברר לי שוב עד כמה הכול צפוי: זה שלשמו בגדו בוגד בסופו של דבר גם הוא.
איזו שרשרת פשוטה וכואבת: אדם לא מכבד חבר בביתו, ובסוף לא מכבדים גם אותו. כל מה שהיה חסר שם זה לעצור בעד זמן את החריפות ולא להרשות להשפיל אדם אחר בשולחן שלך. אולי אז הדברים היו אחרת. ייתכן שאילן אפילו היה מעריך את טליה יותר.
כשאין כבוד לעצמך ולקרובים לך אף אחד לא מכבד אותך. ומי שלא מכבדים אותו, קלים לבגידה.
