יומן, 11 באוקטובר
נכנסתי בשקט לדירה וניסיתי להתפשט בלי לעורר את אמא. בקושי החזקתי את עצמי לא להיאנח כשחלצתי את הנעליים החדשות שפצעו לי את הרגליים. דקה אחרי שנעלתי אותן, כבר היה לי ברור שלא הייתי צריכה ללכת איתן לחתונה.
למה חזרת כל כך מוקדם? לא נהנית? שמעתי את הקול של אמא מהסלון.
ולמה את לא ישנה? מחכה לי? התפוצצתי עליה מעבר לדלת.
היא רק הידקה את השפתיים ונעלמה לחדר. מיד התחרטתי. ברור שהיא לא נרדמה, רצתה לשמוע חוויות. נכנסתי לסלון, התיישבתי לידה על הספה וחיבקתי אותה.
אל תקני לי חיבה עכשיו. לא רוצה לספר, אל תספרי. בסוף נשמות כולן מגיעות לאמא של אלישבע, אמרה אמא.
אמא, סליחה. אני פשוט גמורה מעייפות. גם הרגליים שרופות מהנעליים. המסעדה הייתה מהממת, חמישים איש לפחות. היה שמח, מלא רעש…
ואלישבע עצמה איזה יופי בשמלת כלה! והחתן חתיך אמיתי. ריחפתי בסיפורים.
אז למה עזבת מוקדם? קטעו אותי.
כולם שם מדברים גבוהה, חשובים, עושים רוח. הרגשתי זרה. ומחר על הבוקר אני חייבת לקום, עניתי.
לאן יש לך מחר? שבת! היא הרימה מבט בוחן.
אספר לך בבוקר. עכשיו אני במקלחת. נשקתי לה בלחי וברחתי לחדר שלי.
פשטתי בגועל את השמלה, שנראתה פשוטה וזולה ליד כל השמלות של האורחות. במקלחת שפשפתי חזק את הגב, איפה שהידיים של ההוא, השמן, נגעו בי בריקוד. הוא פשוט גרר אותי לריקוד, התעלם מהסירוב שלי, הלחיץ אותי אליו כאילו הייתי האישה שלו.
הרגשתי את כפות הידיים שלו, חמות ומזיעות, לוחצות לי את הגב. הנעליים חפרו לי בעקב. רק חיכיתי שייגמר הריקוד.
אחרי זה, ההתעקשות שלו לשבת איתי ולמלא לי משקאות… לאף אחד לא היה אכפת. החברה היחידה, הכלה אלישבע, הייתה עסוקה בעצמה ובחתן.
שניים-שלושה מבטים צדדיים, זה כל מה שקיבלתי. אף אחד לא ניגש להגן עלי מהטיפוס המטריד.
התחלפתי לברוח. בשירותים עמדתי דקות, ואז יצאתי, תפסתי מונית כפרה על ה-60 שקל ונסעתי הביתה.
לא, לא הייתי רוצה חתונה כזו לעצמי. הכול מתוכנן, הצגה אחת גדולה, וכל אחד רק משחק את התפקיד. הרגשתי ניצבת.
בלילה שכבתי על הצד, והמוזיקה, הצלילים, הצחוקים עדיין הסתובבו לי בראש. מדי פעם חזר המחשבה על ההוא, המסתורי, שגם הסתכל עליי. ‘חבל, עדיף שהוא היה מזמין אותי לרקוד… לא לחשוב עליו’ נזפתי בעצמי ונרדמתי.
אחרי אלול החמים, תשרי התחיל בגשמים וקור. אלישבע חזרה מירח הדבש, הזמינה אותי אליה. גם אני סקרנית לראות איך חיים ‘העשירים’. לא נעים להגיע בידיים ריקות. קניתי לה מהמאפייה האהובה עליה כמה עוגות.
כשיצאתי, מי חיכה לי בדלת אם לא האיש ההוא מהחתונה? עמד בכניסה, חייך חיוך חושף שיניים ישרות.
את! אמר פתאום, כאילו לא עברו שבועיים.
עמדתי קפואה ליד הדלת, ואז הוא לקח בעדינות את ידי ומשך אותי הצידה, מתבדח שאנחנו חוסמים את המעבר.
ברחת מהחתונה כמו סינדרלה, צחק, אפילו לא הספקתי להכיר אותך.
לפחות נעל לא איבדתי, החזרתי לו חיוך.
לאן את הולכת? אתן לך טרמפ, הציע.
היום באתי לאלישבע. אתה בכל זאת הולך לקניות? שאלתי בצחוק.
רק בגלל המפגש הזה, הייתי מוותר אפילו על עוגת קרמשניט! סינן, ושלף את הידית של הג’יפ.
זו הפעם הראשונה שנסעתי בג’יפ כזה, לא אחת שמזיזים בג’יפונים. נסענו והוא לא שאל כתובת. קצת נלחצתי.
אני יודע איפה החברה שלך גרה, אני ובן הזוג שלה עובדים יחד, הסביר.
בדרך סיפר שקוראים לו נדב, גרוש, יש לו לברדור…
‘יפה, עמיד, מצליח. אמא הייתה עפה עליו’, חשבתי לעצמי.
בערב, כשחזרתי, אמא קפצה לדלת.
כל כך מאוחר חזרת! הייתי דואגת…
הייתי אצל אלישבע. אמא, הדירה שלהם כמו ארמון! תיארתי בשקיקה את הבית, החצר, אלישבע השזופה בלב הסתיו.
ואיך הגעת אליה? הרי היא גרה ב”גבעת הזהב”.
ככה העיר קוראת רק ביניהם לשכונת הווילות בצפון.
איזה ידיד הכיר אותי שם, מלמלתי, מצטערת שנתתי חומר לתחקיר האימהי.
הכרת בחתונה? הוא משלנו, נכון? נתת לו טלפון?
כן, בכוח דחפתי לו, נהמתי.
את תמיד קצרה רוח. מי כמוך יכולה להפוך ל’קוצנית’ גם מול גבר כזה צחקה.
לא הייתי עוקצנית, נתתי מספר. תבדקי אותי. נחרדתי.
מה יש לך היום? למה את נסערת?
נמאס לי ששואלים. באמת את כל כך רוצה להיפטר ממני, אמא? התפרצתי.
אל תדברי שטויות. אני דואגת לך, רוצה שתתחתני טוב, כמו אלישבע. שלא תסיימי עם סטודנט עני…
ממתי היינו עניים? חייכתי.
סתם, חומר למחשבה, מלמלה. תגידי, מה, אין בו כלום?
אמא, עזבי כבר. אני לא רוצה להתחתן כרגע.
הטלפון שלי הציל אותי מהמשך הוויכוח. נדב התקשר.
החלטתי להזמין אותך למשהו לא שגרתי טיול סוסים בשבת. הסכמתי מייד, איך שהביטוי ‘טיול סוסים’ יצא מהפה שלו, שכחתי איך ומתי כבר אמרתי לו ‘אתה’ במקום ‘אתה אדון’.
עד אותו יום ראיתי סוס רק בפינת חי של סבתא במושב. תמיד פחדתי מהם, אבל נדב ידע להשרות שלווה, להרגיע.
באותו סוף שבוע נדב הופיע אצלנו עם זר ענק ועוגת שוקולד. הרגשתי מובכת בדירה הקטנה, בין השטיח השחוק, הקירות שדורשים צבע. נדב לא ראה כלום. רק חייך, שיבח את הקפה של אמא, ספר על ילדותו בדירה דומה. אמא נמסה משבחים.
לא גבר, מלאך! נשמה אמא, אם יציע לך, אל תגידי לא, ליטפה אותי במבט.
אמא, בקושי שלוש פעמים נפגשנו, על מה ההצעות? התמרמרתי.
אבל ערב ראש השנה נדב באמת הציע, ושלף קופסה עם טבעת יהלום.
ברוך השם! אמרה אמא בכאב של מי שפורקת דאגה עכשיו אוכל לנוח בשקט.
את החתונה ערכנו מחוץ לעיר, בצניעות, לפי התנאי שלי. מרץ, הכל פורח, שמש אביבית. לקחתי נשימה מלאה תקווה.
עברתי לגור עם נדב. אלישבע שמחה עכשיו היא ואני שכנות שוב. היא בחודש שישי.
אבל נדב לא הניח לי להסתובב לבד. בכל בוקר נהג שלו הביא אותי לקמפוס, ואסף אותי בחזרה. יום אחד ביטלו שיעור, חזרתי ברגל. פגשתי את ינון מהכיתה, הזמנתי אותו לקפה.
היה כיף לשוחח בפשטות, צחקנו. הרגשתי שטוב לי עם חופש כזה.
בבית נדב כבר המתין.
איפה היית? שאל בקור רוח.
במכללה.
אל תשקרי, היה ידוע שביטלו, לא הזמנת נהג. ישבת עם מישהו?
לא, סתם חבר מהלימודים.
נדב הפך פתאום לקר. לא הכירתי אותו ככה. עיניו התקשו.
התיישבנו בבית קפה, רק שתית קפה, ניסיתי להסביר.
את אשתי. הרבה מתחרים לי. מחרחרים וקנאים. את לא תעשי לי פדיחות.
מה עשיתי? התקוממתי.
הוא התקרב אלי, לחוץ. עשיתי צעד אחורה.
את לא עוזבת, לחש מתוך שיניים, תפס לי את היד בכוח. אם לא תשמעי בקולי…
מה, תקשור אותי? כשאהיה רופאה אחיך יחשוב שאני בוגדת? ניסיתי להשתחרר מהמגע.
אפילו לא שמתי לב מתי חטפתי סטירה. דם טפטף לי מהשפה. המבט שלו היה ריק ומפחיד. הוא שוב הרים עליה יד.
בקושי קמתי, טיפסתי לקומה השנייה, נכנסתי לחדר השינה. הדמעות נשפכו.
רציתי לבקש מים, והדלת הייתה נעולה. נדב נעל אותי בלי ששמתי לב.
בבוקר הפנים התנפחו, השפה שותתת דם, ונדב נעלם. הוא גם לקח את הטלפון.
שוטטתי, חסרת אונים. פתאום שמעתי מישהי המנקה של הבית. הפצרה שחררה אותי, היא נבהלה כשראתה אותי:
הוא יחסל אותי אם ישמע שפתחתי.
תגידי ששלחתי אותך להביא מים וברחתי, לחשתי.
היא עזרה לי להסתיר בפנים, וככה ברכתי לרחוב. הלכתי רכונה, מכסה את הפנים. מי שפגש בי ברח לצד. אמא קיבלה אותי עם ידיים על הראש.
איך זה קרה? חשבתי שהוא גבר זהב…
אמא, עזבי שטויות.
היה לי אכפת אך ורק שינון יגיע לעזור לי.
ינון עבד כפרמדיק, בחור מדהים. הוא טיפל לי בפצעים, קרא רופא, תיעד הכול לטלפון ושלח לנדב סרטון עם איום תיגע עוד פעם, והתמונה רצה לרשת.
נדב נמוג מהחיים שלי. שבועיים לקח עד שהפנים חזרו לעצמן, ואז חזרתי ללימודים. הגט הגיע תוך חודש.
בקיץ, אחרי בחינות הסיום, ישבנו ינון ואני בבית קפה. פתאום עבר נדב, עם מישהי צעירה. לא הבחין בי.
חיכיתי שהוא ילך לשירותים, ניגשתי לבחורה.
שימי לב, תיזהרי ממנו, ברחי בעוד מועד. לחשתי.
מי את? התפלאה.
האקסית שלו. תברחי, אני מתחננת. יצאתי במהירות.
דרך החלון ראיתי את נדב חוזר, שואל, והיא מושכת כתפיים. נרגעתי.
למה עשית את זה? ינון התעצבן.
הלוואי שמישהו היה מזהיר אותי… כל כך רציתי לדעת למה התגרש מהראשונה, ואף אחד לא סיפר אפילו אלישבע.
עברו שנים. ינון ואני עברנו לעיר אחרת. הוא נהיה רופא בכיר, אני קרדיולוגית. נולד לנו בן.
אמא כבר לא מתערבת בענייני, רק מביאה מתנות לנכד.
יום אחד במספרה קראתי מגזין ישן: “נדב גורן הסב את אשתו שערורייה מצמררת”. הצטמררתי.
ראיתי מחוץ לחלון את ינון מטייל עם הילד. איזה מזל שיש לי אותו, ויש לנו את אדם, שאמא בריאה, שהפרנסה פה. כסף? עיקר להיות בן-אדם.
אפשר להיכנס? קראה הספרית. קמתי אליה, עם חיוך של שלווה.
