**[יומן אישי]**
הכניסה לגלריה שלי הייתה הדרך שלי להישאר קרוב בלי להיבלע באבל. רוב הימים אני לבד כאן בוחר יצירות של אמנים מקומיים, משוחח עם לקוחות קבועים, מנסה לשמור על איזון כלשהו.
המקום עצמו חם ואינטימי. ג’אז חרישי מתנגן מרמקולי התקרה. הרצפה הממורקת מעץ אלון משמיעה רחש עדין, תזכורת לשקט האמיתי. ציורים במסגרות זהב תלויים על הקירות, תופסים את קרני האור הנופלות בזווית מוזהבת.
זה מקום שבו אנשים מדברים בלחש ומעמידים פנים שהם מבינים כל משיכת מכחול ובכנות, זה לא מפריע לי. האווירה הרגועה והמחושבת הזו מרחיקה את הכאוס של החוץ.
ואז היא הגיעה.
זה היה אחר הצהריים של יום חמישי, מעונן ולח כמו תמיד. עמדתי ליד הכניסה, מתקן הדפס שקצת התעקם, כשראיתי מישהי עומדת בחוץ.
אישה מבוגרת, אולי בסוף שנות השישים שלה, שנראתה כאילו העולם שכח ממנה מזמן. היא עמדה מתחת למרזב, מנסה לעצור את הרטט.
המעיל שלה נראה כמו שריד מעשור אחר דק, בלווי, נצמד אליה כאילו שכח מזמן איך לחמם מישהו. השיער האפיר שלה היה מסובך, הגשם הצמיד אותו. היא עמדה כאילו רוצה להיטמע בקיר האבן מאחוריה.
קפאתי. לא ידעתי מה לעשות.
ואז הגיעו הלקוחות הקבועים. בדיוק כמו תמיד. שלושתם ענן של בושם יקר ודעות מנופחות. נשים מבוגרות במעילים תפורים, עם צעיפי משי, ונעליים שמקישות כמו סימני פיסוק.
ברגע שהבחינו בה, האוויר קפא.
“אלוהים, איזה ריח!” לחשה אחת, מתקרבת לחברתה.
“המים יטפטפו לי על הנעליים!” צייצה השנייה.
“אדוני, אתה מרשה לזה? תזרוק אותה החוצה!” השלישית פנתה אליי במבט תובע.
הבטתי שוב באישה. היא עדיין עמדה שם, נראית כאילו מנסה להחליט אם להישאר או לברוח.
“היא שוב עם המעיל הזה?” מישהו מאחוריי העיר. “לא כיבסו אותו מאז ימי בגין.”
“אפילו לא יכולה לקנות נעליים הגונות,” נשמעה אנחה.
“למה שמישהו ייתן לה להיכנס?” השלישית פסקה בבוז.
מבעד לזכוכית ראיתי את כתפיה צונחות. לא מבושה אלא כמו מישהו ששמע את זה כל כך הרבה פעמים, שזה כבר הפך לרעש רקע, ועדיין כואב.
נועה, העוזרת שלי סטודנטית לאמנות בתחילת שנות העשרים לחייה הביטה בי בחשש. עיניה היו טובות, קולה כל כך שקט שנעלם לעיתים ברעשי הגלריה.
“אתה רוצה שאני” החלה, אבל קטעתי.
“לא,” אמרתי בנחרצות. “תני לה להישאר.”
נועה היסתה, מהנהת, ופינתה את הדרך.
האישה נכנסה לאט, בזהירות. הפעמון מעל הדלת צלצל חלש, כאילו לא בטוח איך לבשר על בואה. המים ממגפיה טפטפו, משאירים כתמים כהים על הרצפה. המעיל שלה היה פתוח, דק ורטוב, ומתחתו נראה סוודר דהוי.
שמעתי את הלחישות מסביבי מתחדדות.
“היא לא מתאימה לכאן.”
“בטח אפילו לא יודעת לאיית ‘גלריה’.”
“הורסת את כל האווירה.”
לא הגבתי. אצבעותיי התכווצו לאגרופים, אבל קולי נותר רגוע, פניי חסרי הבעה. צפיתי בה צועדת בין היצירות, כאילו כל ציור נושא פיסה מהסיפור שלה. לא מביכה או חסרת ביטחון, אלא מכוונת. כאילו ראתה משהו שאנחנו לא.
התקרבתי, התבוננתי מקרוב. עיניה לא היו עייפות כמו שאחרים חשבו. הן היו חדות מאחורי הקמטים והעייפות. היא עצרה מול ציור אימפרסיוניסטי קטן אישה יושבת תחת עץ תות והטתה מעט את ראשה, כאילו מנסה להיזכר במשהו.
ואז המשיכה. עברה ליד האבסטרקטים והדיוקנאות, עד שהגיעה לקיר האחורי.
שם נעצרה.
זה היה אחד הציורים הגדולים בגלריה קו רקיע של עיר בזריחה. גווני כתום עזים נמסו לסגול עמוק, והשמים התמזגו עם צללי הבניינים. תמיד אהבתי את הציור הזה. היה בו משהו עצוב ושקט כאילו משהו מסתיים, בדיוק כשמתחיל.
האישה קפאה במקום.
“זה שלי. אני ציירתי את זה,” לחשה.
הסתובבתי אליה. בהתחלה חשבתי ששגיתי בשמיעה.
החלל השתתק. לא בשקט של כבוד, אלא באוויר שמתריע לפני סערה. ואז הגיע הצחוק רם, צורמני, מהדהד מהקירות כמו להבות.
“בטח, יקירה,” אחת הנשים לעגה. “זה שלך? אולי גם את המונה ליזה ציירת?”
אישה אחרה צחקה, והתכופפה לחברתה:
“את מסוגלת לדמיין? היא בטח לא התרחצה השבוע. תראי את המעיל הזה!”
“זה פשוט פתטי,” מישהו מאחוריי פסק. “היא לגמרי יצאה מהדעת.”
אבל האישה לא הגיבה. פניה נותרו ללא שינוי, רק סנטרה התרומם במעט. ידיה רעדו כשהצביעה על פינת הציור הימנית התחתונה.
היה שם. בקושי נראה, מתחת לשכבות הצבע, מוחבא בצל של בניין: ר.ל.
משהו בי זע.
את הציור הזה קניתי לפני שנתיים במכירה פומבית של עזבון. הבעלים הקודם רק אמר שהוא הגיע ממחסן מפונה, ונמכר עם כמה יצירות אחרות ללא היסטוריה, ללא מסמכים. אהבתי אותו.
ניסיתי למצוא את האמן. אבל מעולם לא הצלחתי לגלות מי צייר אותו. רק האותיות הדהויות נותרו.
ועכשיו היא עמדה מולי לא תובעת, לא דרמטית, רק בשקט.
“הזריחה שלי,” אמרה בשקט. “אני זוכרת כל משיכת מכחול.”
החדר נותר דומם שקט שנושך. הסתכלתי על האורחים; הפרצופים המתנשאים החלו מתערערים. אף אחד לא ידע מה לומר.
צעדתי קדימה.
“איך קוראים לך?” שאלתי בשקט.
היא פנתה
