רעות מטגנת קציצות, כשהדלת של המטבח נפתחת ונכנס בעלה. רעות, צריך לדבר, אמר בעוז וברור יעקב. דבר, קראה רעות בעדינות, ממשיכה להפוך את הקציצה. אולי תתיישבי, תקשיבי לי? ברק של חוסר סבלנות נשמע בקולו של יעקב. אני לא יכול להסתכל על הקציצות כל הזמן, ענתה האישה. מה רצית להגיד לי? יעקב נעמד, מתקשה למצוא מילים. פגשתי אישה אחרת אני עוזב! רעות השיבה ברוגע, מזל טוב, ואני שמחה בשבילך! שמעה יעקב מבוהל. למה אתה אומר “מזל טוב”? למה אתה שמח לי? שאל באהבה. יעקב נזכר ברגע שבו רעות חיכתה למילה הזאת.
אם תתבונני בכנות השיקה בתמילה של בתהחברה תמר, שקטה לרגע כאילו חושבת אם תאמר יותר מידי. אני עדיין לא מבינה, איך עזבת את כל הגבולות, רעות!
באיזה גבול? של טוב או רע?
את יודעת, זה כמו להסתכל.
אין כאן מה להסתכל, חייכה רעות. החשוב הוא התוצאה. והתוצאה שלי? מושלמת. קיבלתי בדיוק מה שרציתי!
עדיין, חייכה השכנה שושנה בקול מסוחרר, יהיו השלכות שליליות ללא ספק
אל תצעקי! הציצה רעות. אם יגיעו, נדון עליהן מאותה στιγμή. עכשיו זה זמן של שמחה וניצחון אמיתי! אז אל תבזבזי את החג שלי!
שושנה הרימה כתפיה בריחוק, וידתה שהנוף מחוץ לחלון מרתק אותה.
***
הכל התחיל באותו ערב, כשיעקב שחזר מעבודה, הסתיר מבוכה ובקול מתוח אמר: חייבים לדבר
רעות נתקעה פנימה, חיכתה זמן רב שהקשר יתבטא. ולבסוף, המילים נפלות.
דבר, קראה היא, ומחליפה קציצה שהייתה בתהליך הכנת ארוחת הערב.
אולי תתיישבי ותשמעי? קולה של יעקב רעד במתינות. האם אדבר איתך על הגב?
לשבת? לא, אהובי, השיבה רעות באיזון, עכשיו איתי יעלה לבקר איתי האח הקטן איתי, והדברים יזרמו. אז בואו נבזבז פחות זמן. מה רצית לומר?
אני נבלע יעקב במילים, פגשתי אישה אחרת
וב? רעות לא הסתובבה אליו, עסקה בקציצה, מה עוד?
תכבה את המחבת! קרא יעקב, כועס ולא מצליח לשלוט ברגשותיו. אתה שומע מה שאני אומר?! אני אוהב את האישה החדשה!
שומע, רעות הפנתה אליו סוף סוף, מזל טוב.
מה?! השוק של יעקב נפל. הוא ציפה לכל דבר, חוץ משעמום והקבלה הזו.
שקט, בבקשה, הפחדים של הילדים, רעות שמרה על קור רוח, כאילו לא הייתה מופתעת כלל.
ידעת? נשף יעקב.
לא, לא ידעתי, רעות מזיזה את ראשה, אבל חשדתי.
חשדת?
בטח. ואם הייתי מאחרת כמה שעות לעבודה, הייתי מדברת בטלפון כל הזמן ומסתירה אותו בכיס? הייתי עוברת לחדר אחר עם תירוץ חסר משמעות? ואז יעקב, כל אדם מרגיש אהבה או לא.
למה השתקת כשזה היה ברור? שאל יעקב, מתקרר קמעה.
אתה יודע, חייכה רעות במרכך, אתה הצעת לי להצעה, והפירוק של המשפחה הוא גם אחריותך.
למה אתה כך?
איך? אם רק רצית לטייל וליהנות, היית מסתיר את ההרפתקאות. עכשיו כשפתחת את השיחה, סיכמת שהחלטת כבר. אז דבר בחופשיות
יעקב הביט באשתו ולא הכיר אותה. כל כך הרבה שלווה וכבוד עצמי. הוא ציפה לדמעות של אישה.
בקיצור, יש לי הצעה
מעניין, ישבה רעות על הכיסא והביטה ביעקב בעיניים חדות.
חשבתי יש לנו משכנתא קשה לך לשלם אפילו עם המזונות
ולא נדון על גירושין? קולה של רעות נשמע כמו מתכת שלא שמעה יעקב.
מה יש לנו לדון? נענה בחוסר התייחסות. ברור שלא תסלח לי.
ברור, חייכה רעות, אתה יודע אותי כמו פחם ישן
אז, יעקב חייך, שלא שם לב למזג, יהיה טוב אם תעברי לדירת חדר אחת, ואני אשאר כאן.
הילדים?
הילדים? הם יטסו איתך, בטח, השיב יעקב.
אז אני אגור עם שני הילדים בשטח של שמונה עשר מ״ר, ואתה עם האהבה החדשה שלך בדירה של שלושה חדרים שלנו?
כן. אתה לא תוכל לשלם משכנתא לבד. זה ברור. שילמתי כבר לבד, הסביר יעקב בביטחון, מופתע שרעות לא נראתה מבולבלת.
מובן, קימה רעות, צריך לי זמן לחשוב.
היא יצאה למרפסת.
יפה, קרא יעקב בחיוך, וחשב: «תחשוב, הן נשים, מה הן בכלל חושבות?».
בזמן שרעות הייתה במרפסת, יעקב שם לעצמו קציצה חמה עם שמנת מהמחבת וניסה לאכול.
לא סיים.
אני מסכימה, הכריזה רעות, חזרה למטבח, אבל בתנאי אחד.
באיזה תנאי? חייך יעקב בנחת.
תישאר בדירה הזו עם האהבה החדשה והבן שלנו. אנחנו עם הבת נעבור.
מה?! פרצוף יעקב נמתח מהפתעה, העיניים עלו למעלה. את רוצה לחלק את הילדים?!
כן. מה בזה? ענתה רעות בשלווה. הילדים שלנו משותפים, האחריות שווה. נניח שהבן, עליו חלמת, יחיה איתך. הבת איתי. מבחינתי זה הוגן.
את משוגעת! איך אפשר לחלק ילדים? הם לא רהיטים!
כמובן, הייתה רעות איתנה. עלי לשאת אותם עד הסוף, ואת תחליף מנוחה. זה לא יקרה.
אני אדאג למזונות! ועוזר ככל האפשר
בוודאי. תשלם לי, אני לך. נולדנו יחד ונגדל יחד. אם אינך רוצה את הבן, קח את הבת. היא גדולה, זה יהיה קל. רואה, אני מוכנה להתפשר.
לא, חשבתי שאתה משוגע, אבל לא עד הזה! קרא יעקב. אתה רוצה להמשיך עם הילדים כאילו הם שחקים?
אל תמציא, יעקב. אינך ראוי למאבק איתי. רק רוצה צדק. לך שלושה חדרים עם משכנתא ובן. לי חדר אחד ובת. והכל על בסיס מזונות משותפים. רק כך נפרד בהסכמה. אחרת אלך למאבק. לא אתן שום דבר. תחשוב באיזשהו מקום אחר.
יעקב הלך. ייעץ עם החברה תמר, עם אמו, עם אחותו. כולם אמרו אותו באותה קולה: רעות משקרת. שום אם נורמלית לא תוותר על ילד תמורת מטרים. כך יעקב היה בטוח שמחר רעות תסלק את הילד.
בעניין האהבה החדשה של יעקב, האישה אורית הייתה בהתלהבות. שלושה חדרים במרכז! לא יכלו לחלום על כך! בנוסף, קיבלה ילד בן ארבע אורית שכחה לחלוק זאת.
כמה ימים עברו, ויעקב הודיע לרעות שהוא מקבל את תנאיה.
מצוין, קראה רעות והדיחה על יעקב להגיש תביעה בגירושין מחר.
למה אני? ניסה יעקב למנוע.
כי אתה הבעל. ולכן זה יהיה לך קל יותר לשלם הכל.
הטיעון נשמע הגיוני ליעקב, והוא נרשם לתביעה.
***
החיכו שלוש חודשים. לפי ההסכם, יעקב עבר לגור עם אורית. רעות התארגנה למעבר ועמדה מול כל האשמות המשפחה והחברים.
יעקב מסר ברחבי הארץ שהרעות רוצה לחלק את הילדים לפי דירה ולתת לו את הבן.
איך את יכולה? שאלו.
איזה אם את? נשאלת ברקעים.
אין לך בושה, אין לך מצפון!
איך אפשר לחלק ילדים?! אין לך נשמה!
זה היה הקול העדין שרעות שמעה על עצמה.
לפעמים היא ענתה, לפעמים נשתקה, לפעמים הלכה כדי לא לשמוע, לא להגיב, לא להסתר.
גם בת יונת, בת 12, קראה לה:
חשבתי שאת אוהבת אותנו
רעות, בלי להתבונן באף אחד, חיכתה בסבלנות לגירושין.
בסוף, השופטת נדהמה:
אתם רוצים שהבן יישאר עם האב?
כן, ענתה רעות בשקט. האחריות על הילדים שווה. והוא אפילו מסכים.
יעקב הנהן.
העניין נפתר כפי שהציעה רעות.
יעקב נשף באוויר הקלה
הדבר היה רק תחילת הדרך.
***
רעות ארסנה את המזוודות של עצמה ושל בתה, לקחה את הדברים החשובים והכינה פתקיות ליעקב.
כתבה:
מה איתן אוהב, מה לא אוהב, איזה גן ילדים, מה שמו של המטפלת, אילו מזונות הוא לא סובל, אילו סדרות צופה, איפה המרפאה וכד.
יעקב קרא את הפתק וענה:
באמת? למה זה? נוכל לסדר לבד, נכון, איתן? קיבל את הילד וזרק אותו לאוויר.
איתן צחק מהתלהבות.
טוב, זמן שלנו, קטעה רעות, אם צריך, תקשרו.
רגע שהם יצאו, יעקב טלפן לאורית:
הכל מוכן! הדרך פתוחה! בואי!
אותו ערב, אורית פרסמה ברשת: “התחלה של חיים חדשים!” והעלה תמונה של שניים משוכות על מיטת הבן המישן.
***
אחר כך החל סיוט אמיתי ליעקב והמתנה של סבלנות לרעות.
המציאות הייתה רחוקה מהחלום.
איתן, למחרת, ביקש שאמא תענה לו, לא רצה לאכול מה שהכינה אורית, לא רצה להישאר איתה.
בבוקר, הליכה לגן הפכה לבלגן: איתן לא רצה להלביש, התלונן, בכה לאורך כל הדרך והחל להתנגד כשהמטפלת לקחה אותו לחדר. יעקב מאחר בעבודה.
אחר כך, איתן חלה. יעקב לא ידע מה לעשות. הטיפול בילד היה יותר קשה ממה שחשב.
הגן חזר, היה צורך להגיע אליו בערב, ולכן יעקב נאלץ לעזוב מוקדם יותר בעבודה. ההנהלה החלה להסתכל עליו בחשש.
אורית נסעה פתאום לנסיעה עסקית, ואז נעלמה לחלוטין, שלחה הודעה: “אני לא מוכנה להקריב את חיי למען ילדך”.
אמא של יעקב סירבה לעזור בטענה של בריאות.
רעות הגיעה לביקור חדפעמי של שעה לשתי שעות בשבוע. אחרי עזיבתה של יונת, הילד נאנח.
המשכנתא הייתה מלאה, אך יעקב לא ציפה שההוצאות על הילד יהיו כה גדולות. הוא שכח מנוחה. תסכול ועייפות השתלטו עליו, והוא תפס את עצמו במחשבה שהוא לא רוצה להיות סביב הילד.
כשלושה חודשים, יעקב התקשר לשעבר:
רעות, צריך לדבר, דחוף.
רעות הגיעה.
מה קרה? שאלה בעילוי, מבחינה של בעלה לשעבר.
בבקשה קח אותו, לחש יעקב בקול שקט, אני לא מצליח יותר.
מה קורה?
אני מותש, רעות. אורית עזבה אותי.
מבין, רעות החביאה חיוך קטן, רק
רעות, בבקשה, אל תגידי “רק”.
מה זאת אומרת?
תעברו לחיי יחד, כולם יחד, ואני אזוז.
ואז תתלונן עלי?
אין תלונות, רעות. נעביר את הדירה עלייך.
זה באמת קשה לגדל ילד בן ארבע? חייכה רעות, היית אומרת שלא אעשה דבר.
מצטער. לא חשבתי אז, את מסכימה?
בתנאי שהכל יהיה חוקי.
יעקב הביט ברעות מבט ארוך.
לא ידעתי שאת כל כך מסחררת.
המורים היו טובים, חייכה רעות.
***
הוא קיים את דבריו. העביר את הדירה לרעות. משלם משכנתא. המזונות על שני הילדים. בכל סוף שבוע, למעט מקרים נדירים, הוא מגיע לבקר, לא שוכח להביא זר כמתנה לכבוד רעות, תודות על שהגיעה לאחדות. וגם על שהיא החלה לגור בדירת חדר אחד ולשלם רק חשבונות חשמל ומים.
עכשיו כל החברות והמשפחה מרחיבות על יעקב, רעות נחשבת לרעה, כאילו לא חיכתה לילד הקטן, חסרת לב. היא עדיין נהנית בניצחון, לא מצטערת ולא מאמינה בתוצאות שליליות.
