אבי היה תמיד שוטף לעצמו את הגרביים. הוא ראה בהן דבר אישי, וכשהיה חושב שאמא תטפל בזה, זה היה נראה לו משפיל עבורה. הוא הקפיד שהגרביים והתחתונים יהיו תמיד נקיים ומסודרים, כמעט טקס פרטי משלו.
אצלנו בבית, הדברים היו שונים לגמרי. בעלי מעולם לא התכוון לכבס לעצמו את הגרביים. הוא טען שאין שום טעם לשטוף אותם ביד הרי אפשר פשוט לזרוק את הכול למכונת הכביסה, ואחר כך לתלות על החבל, לא משנה מי עושה את זה.
כך התנהלו חיינו, עד שביום אחד פיספסתי את הרגע בו לבעלי לא נותרו גרביים נקיים. והוא, במבט מאשים, הפך את זה פתאום לבעיה שלי!
הגרביים שלו כבר מזמן לא נרקמו בחוט ומחט. הרי הכי קל לקנות זוגות חדשים. כשראיתי זוג גרביים עם חורים ענקיים בכביסה, מיד זרקתי אותם לזבל. נראה שלא נשארו לו הרבה גרביים שלמות.
“אילו היית שם את הגרביים בסל הכביסה, הייתי מכבסת אותן. אין לי כוח להסתובב בכל הבית ולחפש בפינות. הדברים המלוכלכים אמורים להיות כבר בסל, זה פשוט!” עניתי לו בעצבים.
“זו האחריות שלך לוודא שיש לי בגדים נקיים ומגוהצים,” אמר בטון קר.
פתאום התגלתה לי האמת הגרביים שלו הפכו באורח פלא לבעיה שלי. ועד לאותו רגע, איש לא הסביר לי שזו החלוקה בביתנו.
