אין שמחה בלי מאבק
“איך בכלל נכנסת לעניין כזה, בת טיפשה? מי עכשיו יקבל אותך עם ילד בבטן? ואיך את מתכוונת לגדל אותו? אל תסמכי על העזרה שלי. גידלתי אותך, ועכשיו גם את הילד שלך? אין לך פה מקום. תארזי את הדברים ותעופי מהבית שלי!”
נעמה עמדה בשקט, ראש מורכן. כל התקווה שאולי דודה מרים תסכים לארח אותה עד שתמצא עבודה נמסה תוך שניות מול עיניה.
“הלוואי שאמא הייתה עדיין בחיים…”
את אבא היא לא הכירה, ואת אמא דרסה מכונית בידי נהג שיכור לפני חמש עשרה שנה, על מעבר חציה. נעמה כמעט והגיעה לפנימייה, אבל אז הופיעה קרובת משפחה רחוקה דודה מרים, בת דודה של אמה. לדודה מרים הייתה עבודה קבועה ובית קטן משלה, כך שהאפוטרופסות סודרה בקלות.
הבית היה בקצה יישוב קטן בדרום, קרוב לגבול, קיץ חם נצחי וחורף של גשמים. נעמה לא הכירה רעב, תמיד הייתה לבושה, למדה לעבוד מגיל צעיר הבית, הגינה, חיות קטנות עבודה לא השתרשה שם. אולי חסר היה לה חום של אמא, אבל למי זה בכלל אכפת?
נעמה למדה טוב ובסיום התיכון התקבלה למכללת חמדת הדרום במסלול להוראה. ימי הסטודנטיות בעוטף חלפו במהירות. ואז הכול נגמר סיימה מבחנים, חזרה לעיר שלמדה לאהוב. אבל הגיחה חזרה, לא היתה שמחה כלל.
דודה מרים נרגעה מעט אחרי שהתפרצה בקול גדול.
“מספיק. קחי את עצמך ותצאי לי מהעיניים. לא רוצה לראות אותך פה”.
“דודה מרים, אולי רק”
“לא! גמרתי.”
נעמה אספה את המזוודה ויצאה מהבית. כך לא דמיינה את החזרה שלה. מושפלת, מגורשת, ועם הריון בתחילתו אפילו להסתיר לא רצתה עוד.
היתה חייבת למצוא מקום לגור. הלכה ברחוב, ראש מלא מחשבות, לא רואה את הנוף.
הקיץ הדרומי בעיצומו. בגינות היו תפוחים ואגסים בשלים, מישמשים צהובים שנשרו על הדשא. הגפנים בשלים עם אשכולות כבדים, בין העלים הכהים הסתתרו שזיפים כחולים. באוויר נישאו ניחוחות ריבה, עלי גפן, לחם בתנור. היה חם, ונעמה צמאה. התקרבה לגדר של בית, ניגשה אל אישה שעמדה במטבחון חיצוני.
“סליחה, אפשר לשתות מים?”
רות, אישה שבנויה היטב, בת חמישים בערך, הסתובבה. “אם באת בטוב, תיכנסי.”
הושיטה לה כוס מים קרים מדלי. נעמה התיישבה על הספסל, לוגמת מיד.
“מותר לשבת פה? חום נורא…”
“בטח, יקירה. מאיפה באת? מה עם המזוודה?”
“סיימתי עכשיו מכללה. רציתי לעבוד כמורה, אבל אין לי איפה לגור. אולי את מכירה מישהו שמשכיר חדר?”
רות בחנה את נעמה לבושה בצניעות, מבט עייף, כאילו עבר עליה לילה בלי שינה, כאב שמכרסם בתוכה.
“תוכלי להישאר כאן. יהיה נחמד, הבית חוזר לחיים. לא אבקש הרבה, רק תשמרי על הסדר. רוצה לראות את החדר?”
לרות אין התנגדות לדיירת חדשה כסף קטן לא מזיק, במיוחד בכפר מנומנם. הבן גר רחוק, כמעט לא מגיע ותמיד טוב שיהיה עם מי לדבר בערבים הקרים.
נעמה לא האמינה למזלה. הלכה בעקבות רות. החדר היה קטן אך נעים, חלון לגינה, שולחן, שני כיסאות, מיטה וארון עתיק מושלם. סיכמו מיד על מחיר, ונעמה, אחרי שהחליפה בגדים, הלכה למחלקת החינוך של המועצה.
והימים רץ להם: עבודה, בית, שוב עבודה. נעמה בקושי הספיקה להחליף חודשי שנה בשעון.
היא התחברה לרות, שהתגלתה כאישה לבבית וחמימה, ורות התאהבה בבחורה העדינה. נעמה עזרה בעבודות הבית, ובערבים היו יושבות יחד לשתות תה בגזיבו תחת הלימון כי בדרום הסתיו מתמהמה.
ההריון התקדם בקלות בלי בחילות, פניה נותרו צלולות, רק התעגלו מעט. סיפרה לרות את סיפורה סיפור שהיה שכיח.
בשנה ב נעמה התאהבה בעידו בחור נאה, בן למשפחת פרופסורים. עתידו היה מובטח לימודים, תואר שני, אולי דוקטורט, קרוב לבית. יפה, נדיב, מרכז החבורה, כל הבנות נדלקו עליו. אבל הוא בחר בנעמה אולי בגלל החיוך הביישן שלה או הענווה? ואולי זיהה בה נפש דומה, מישהי שמבינה קושי? איך נדע. הם לא נפרדו כמעט, נעמה תיארה את העתיד רק איתו.
אותו בוקר נחרת בזכרונה לתמיד ריחות שגורמים בחילה, לא מצליחה לאכול, והמחזור לא מגיע. איך לא חשדה? קנתה בדיקת הריון, נכנסה לחדר במעונות, לגמה מים וחיכתה. שתי פסים. הסתכלה שוב ושוב שתיים. אוטוטו מבחנים והנה זה. איך יגיב עידו? ילדים לא היו בתכנון.
פתאום הציף אותה גל של רוך לאותו יצור קטן בבטן.
“תינוק שלי,” לחשה וליטפה ברוך.
כשבישרה לעידו, ישר בערב לקח אותה לבית הוריו בתל אביב. המפגש עוד צורב. בקצרה הציעו לה לעשות הפלה ולנסוע אחרי סיום התואר, כי לעידו חשוב הקריירה, והיא “לא מתאימה לו”.
מה שאמרו לבן שלהם היא יכולה לדמיין. ביום שלמחרת עידו נכנס אליה למעונות, הניח מעטפה עם שטרות על השולחן ויצא.
לעשות הפלה לא היה אופציה, היא כבר אהבה את התינוק בתוכה. זה היה הילד שלה, ורק שלה. את הכסף לקחה ידעה שתצטרך אותו.
רות חיבקה אותה: “חיים קשים מה לעשות. את אמיצה. כל ילד הוא ברכה. אולי יום אחד תודי על זה.”
הרעיון לחזור לעידו עורר בה חלחלה. לא יכלה לשכוח את ההשפלה ואת הקלות בה נסוג.
הזמן עבר. נעמה עזבה את העבודה, מהלכת כמו אווזה קטנה, בטן לפנים. שאלו אותה אם יש לה תחושה מי זה, אבל באולטרסאונד לא ראו. העיקר שיבלד ילד בריא.
סוף פברואר, שבת בבוקר, צירים החלו, רות לקחה אותה לבית חולים סורוקה בבאר שבע. הלידה עברה בקלות, ויצא לאוויר העולם בן חזק.
“אליאב”, לחשה להתרגש, מלטפת את לחיו העגלגלה.
בחדר היולדות התחברה ליולדות נוספות. סיפרו לה שלפני יומיים אשת קצין מג”ב ילדה כאן בת אבל לא נישאו, רק חיו יחד.
“את לא מבינה, איזה פרחים הוא הביא לה, שוקולדים, בקבוק יין לאחיות, כל יום מתייצב לגמרי חגיגה. אבל היא חזרה ואמרה שהיא לא רוצה ילדים, ובסוף כתבה פתק וברחה, אמרה שהיא לא מסוגלת.”
“והתינוקת?”
“מקבלת בקבוק. האחות אומרת היה עדיף לשד, אבל לכולנו יש את הילדים שלנו.”
כשהביאו את התינוקת להאכלה, האחות שאלה:
“אולי מישהי תוכל להניק אותה? חלשה מאוד…”
“אני, מסכנה”, נעמה אמרה, הניחה את אליאב הישן ולרגע אחזה בתינוקת.
“זו תינוקת קטנטנה ובהירה! אקרא לה תמר.”
בהשוואה לאליאב, תמר הייתה זעירה.
נעמה הצמידה אותה אל החזה, והיא גמעה בלהיטות, נרדמה בשניות.
“אמרתי לך חלשה,” נאנחה האחות.
וכך נעמה הניקה את שניהם.
כעבור יומיים, בישרה האחות שהגיע האבא של התינוקת, ורוצה להודות לאישה שמיניקה את בתו. כך פגשה נעמה את יורם, קצין המשטרה, גבר נמוך, עיניים כחולות כקרח ומבט נחוש.
מה שקרה הלאה הפך לשיחת היום בכל חדרי היולדות, ואחר כך בכל העיר.
ביום השחרור עמדו ליד הדלת רופאים, אחיות, חילקו עוגות. בכניסה חנה SUV גדול עם בלונים ורודים ותכולים. יורם, במדי מג”ב, עזר לנעמה להיכנס עם רות, מסר לידיה שמיכה כחולה ואז שמיכה ורודה.
בצפירות פרידה יצאה המכונית ונעלמה מעבר לפנייה.
כך זה, לעולם אינך יודע היכן יובילו מעשיך. נעמה הביטה החוצה, חובקת את שני הילדים, ורות חייכה אליה מהצד. בסלון נישאו ניחוחות פרחים טריים ותינוקות. יורם, שבבוקר עמד ליד מיטתה וקיווה שתסכים להינשא לו, נהג ויישר מבט אחורה תמר נרדמה לה כשכף ידה אוחזת באצבע של נעמה.
הבית חיכה לא עוד קירות ריקים אלא אהבה, סיר תה, הארון הישן שיתמלא עכשיו בצעצועים, חיים שבאמת קשה לצפות את מסלולם אבל עכשיו כבר היה להם פשר.
