אין שמחה בלי מאבק
איך נשארתי תקועה בכזו צרה, ילדה טיפשה שכמוני? מי בכלל יסכים לקבל אותי עכשיו עם תינוק בבטן? איך אני מתכוונת לגדל אותו לבד? אל תבני עלי, אני גידלתי אותך וזהו. את וגם הילד שלך לא עלי. תארזי ותסתלקי לי מהבית הזה!
עמליה לא ענתה, רק ישבה בראש מורכן. התקווה האחרונה שאולי דודה רחל תסכים, לפחות עד שאמצא עבודה, התפוגגה.
אם רק אמא הייתה חיה…
את אבא לא הכרתי, ואמא נדרסה לפני חמש עשרה שנה על מעבר חציה ברמת גן, כשנהג שיכור לא הבחין בה. כמעט שלחו אותי למוסד, אבל פתאום צצה דודה רחל, בת הדודה מהצד של אמא שלי, שסידרה לי אפוטרופסות מהר בית משלה, עבודה קבועה, וככה עברתי אצלה לגור.
היא גרה בשכונה לא רחוקה מגבול הדרום, חם בקיץ, גשמים בחורף. אף פעם לא הייתי רעבה, תמיד לבושה, עוזרת בבית ובחצר, מטפלת בתרנגולות. אולי חסר היה יחס אימהי, אבל אצל דודה רחל לא עושה עניין מזה.
סיימתי תיכון טוב, ואז התקבלתי ללימודי חינוך בסמינר. השנים עברו מהר מדי; פתאום הכול נגמר מבחנים, תעודה, ומצאתי את עצמי חוזרת לעיר שחשבתי שהיא הבית שלי. אבל הביתה לא היה לי לאן לחזור.
דודה רחל קצת נרגעה, אך אמרה בקור: גמרנו, עמליה. לכי מכאן. אני לא יכולה לראות אותך.
“דודה רחל, אולי רק לילה”
“לא, מספיק. תצאי!”
בלי מילה נוספת, לקחתי את המזוודה ויצאתי. דימיינתי משהו אחר, לא השפלה הזאת. העצמות עוד כואבות מהעלבון, אל תדברי על ההיריון רק התחלתי להראות בטן, אבל לא רציתי להסתיר יותר.
התחלתי לשוטט בעיר, לא באמת מודעת לסביבה הראש במחשבות. קיץ דרומי. ריח גינת זיתים, אשכולות ענבים כבדים על הגדרות, רמזים של שסק ותאנים בשמש. ברחוב הרחתי חלה חמה, ומאחורי גדרות היו צלילי משפחות בוקעים מחלונות פתוחים.
היה כל כך חם התייבש לי הגרון. הגעתי לשער בית קטן, שם עמדו אישה ותבנית בייגלה על שולחן.
“יש לך אולי מים לשתות?” שאלתי, מנסה לחייך.
רבקה אישה עגלגלה, שיער כסוף, בערך בת חמישים, הביטה בי בסקרנות.
“בואי, תיכנסי. יש פה מים במיחם.”
הגשתי לה כוס ריקה מתוך התיק והיא מזגה לי. ישבתי על הספסל בגינה, מנסה לנשום.
“את יכולה לשבת כמה שתרצי, זה באמת חום היום. את לא מכאן, נכון? מזוודה והכול…”
“הרגע סיימתי מכללה, רציתי להיות מורה… רק ש… אין לי היכן לגור. את אולי מכירה מישהי שמוציאה חדר להשכרה?”
רבקה החלה לסקור אותי לבושה נקייה, אך שקועה.
“תשמעי כאן בחדר האחורי יש חדר פנוי. אם נסתדר, תוכלי להישאר. שכירות קטנה, תעזרי לי בבית זה יספיק.”
בנה של רבקה גר בחיפה, כבר כמעט לא בא. היא שמחה למעט חברה בערבים, אולי אוכל למלא לה קצת את הבית.
לא האמנתי שזה קורה לי: מצאתי קורת גג. הסכמנו על המחיר, והלכתי מהר ללשכת החינוך להתעניין בעבודת הוראה. וככה רצה הזמן עבודה, בית, עבודה, ימים חולפים בלי שיעלה לי לחשוב על עצמי.
רבקה ואני התיידדנו מהר מצאתי אוזן קשבת, היא קיבלה חברה נעימה לבית. עזרתי בכל: ניקיון, סידורים, קצת גינה, בערב יושבות בגזיבו עם תה צמחים.
ההיריון עבר בקלות, הפנים נשארו נקיות, אלא שהבטן גדלה. סיפרתי לרבקה את כל הסיפור לא משהו יוצא דופן.
בשנה ב׳ התאהבתי בישי, הבן של דיקאן הפקולטה, חיוך כובש, אדיבות של מישהו שגדל ללא דאגה. עתידו כבר סודר: שירות, לימודים, משרה למשפחה. בחר דווקא בי, הסולידית והשקטה אולי בגלל היריעה ההיא של חמלה בעיניים, אולי הרגיש חום שלא מצא אצל אחרות. כמה שנים לחוד כמעט לא נפרדנו האמנתי שאנחנו העתיד שלהם זה בזו.
הבוקר ההוא טמון לי בגוף בחילה, יום רביעי של רגישות לריחות, וכל הזמן עיכוב. איך פספסתי? בדיקת היריון בשירותים, שתי פסים. הסתכלתי, מופתעת שתיים ברורות. תקופת מבחנים, ועכשיו זה.
איך יגיב ישי? לא תכננו ילדים.
אבל נשפכה בי חמלה יש פה חיים קטנים. ליטפתי את הבטן ולחשתי: “תינוק שלי…”
ישי לקח אותי בערב להוריו. אמא שלו, אישה מרירה, כמעט מיד אמרה: הפלה עכשיו, גמרי תואר, תמשיכי לבד. לישי יש קריירה, את לא מתאימה.
אני יכולה רק לנחש מה דיברו עם הבן אחר כך. הוא חזר אליי, שמט מעטפה עם מזומן על השולחן ויצא, בלי מילה.
הפלה לא עלתה בדעתי. הילד הזה כבר בתוכי, שלי בלבד. את הכסף כן, קיבלתי בידיעה שאזדקק.
רבקה חיבקה אותי אחרי ששמעה הכול. “לא לכל אחת יש את האומץ. אשריך, ילדה. אולי זה לכל הטוב.”
מחשבה להחזיר את ישי? גועל. לא אוכל לסלוח על ההשפלה ועל כמה קל דאג להעיף אחריות.
הלידה התקרבה, הבטן גדלה, הפסקתי לעבוד. אף אחד באולטרסונוגרפיה לא הצליח להבחין מה המין, לא היה אכפת רק שיהיה בריא.
סוף פברואר. שבת. התחילו צירים, רבקה לקחה אותי לבית החולים. הכול עבר מהר נולד תינוק חזק.
“יהונתן”, לחשתי, מלטפת את הלחי הקטנה שלו.
בחדר אחרי הלידה התיידדתי עם כמה יולדות. סיפרו לי שאשתו של חייל מג”ב כאן מחכה, נולדה להם בת יומיים קודם, אבל היא לא מוכנה לילדים השאירה פתק וברחה.
“והתינוקת?” שאלתי.
“מטפלים בה כאן בבקבוק. אבל אין אף אחת שתניק, כולן שקועות בילדים שלהן.”
כשאחות נכנסה ושאלה “אולי מישהי תוכל להאכיל את התינוקת? היא חלשה…” לא היססתי.
“אני אקח אותה,” לחשתי. הנחתי את יהונתן בעריסה והחזקתי את הקטנטונת לבנבנה, גומחת פנים. “אקרא לה תמרי,” חייכתי.
האכלתי אותה מהשד שלי היא נשמה עמוק ונרדמה מיד. האחות לחשה, “רואים שהיא צריכה אמא…”
אחרי יומיים, הופיע אבא של תמרי קצין מג”ב. רצה להודות לי. נעמדנו לשיחה קצרה; שמו היה אורן ברקן, שקט ויסודי, מבט רציני וחכם.
מכאן כל המחלקה לא הפסיקה לדבר: ביום השחרור חיכו רופאים, אחיות, אפילו נהג האמבולנס. אורן המתין ליד הג׳יפ, קישט בבלונים כחולים וורודים. עזר לי להיכנס, רבקה כבר חיכתה בפנים. הגיש לי תינוק אחד, אחר כך את השנייה.
בזמן שהדלתות נטרקות ורעש הצפירה עדיין מהדהד בחוץ, הבטתי אורן נוהג בשקט, מציץ כל דקה במראה לראות איך תמרי אוחזת באצבע שלי, ויהונתן ישן לצידי. בכל הרכב ריח פרחים ותחושת התחלה חדשה.
אף פעם אי אפשר לדעת איך מהלך אחד קטן משנה חיים שלמים. בבית חיכו לנו קורת גג, אהבה, תה עם ריבה, ארון ישן ולבואם הצפוי של צעצועים. חיים חדשים, מלאי משמעות, שיצא לי לבחור למרות כל הקשיים בדרך.
