יותר קרובה מזה אין…
נועה ובתה הללי ירדו מהאוטובוס על שפת המושב. מבין ענני החורף האפורים בקע אור שמש חלוש, הקור צבט בלחיים, והשלג כל כך סנוור את העיניים עד שהללי לא יכלה שלא לעצום אותן.
אמא, למה הבית הזה ריק? שאלה הללי כשראו בדרך את הבית הנטוש, כמעט היחיד בשולי המושב.
פה פעם גרה סבתא נחמה, ענתה נועה. אני אף פעם לא ראיתי שמישהו מהמשפחה שלה מגיע אליה. כשנפטרה, הייתה בת 102.
הייתה מחממת בעצמה את התנור, ולמכולת ואת המים היו מביאים לה השכנים. היו מניחים מצרכים או דלי מים על המרפסת, ואם למחרת הדלי ריק או שאין כסף ידעו שבסדר. גם אני והחברות שלי עזרנו, לא היה מי שלא נתן יד.
אבל לא גנבו לה כסף או אוכל? התפלאה הללי.
לא. פחדו ממנה, חשבו שהיא מכשפה. פעם שכחו לה מצרכים, וכשלא לקחה הבינו שהיא מתה. למרות זאת, פחדו להיכנס פנימה. בסוף נכנסו וקברו אותה. ומאז, הבית עומד ככה.
באמת הייתה מכשפה? הללי פערה את עיניה.
הכל סיפורים. אישה זקנה פשוט. אף אחד לא ידע באמת בן כמה הייתה. היו כאלה שאמרו 200, ויש שאמרו 300. אבל מצאו בסוף את הרישום במועצה 102.
הללי שתקה, אבל ראו שהסיפור נגע לה. הם כבר חלפו על פני הבית הנטוש. שאר הבתים במושב עמדו מטופחים, בחצרות השלג התפנה.
אולי בגלל זה אף אחד לא גר בו? הללי התקשתה לשחרר מהמחשבות על סבתא נחמה.
נועה ראתה דמות מוכרת מרחוק.
תראי, סבתא באה לקראתנו! רוצי אליה, קראה לה בשמחה והאיצה בעצמה את הצעד.
סבתא! צרחה הללי ורצה אליה בכל הכוח. הסבתא כבר פתחה זרועות לרווחה, מוכנה לקלוט את הנכדה שלה בחיבוק חם.
נועה גדלה במושב הזה. היא אהבה לחזור הביתה, כאן היה לה אוויר אחר, חופשי יותר מהעיר.
אמא! חיבקה את אמה, ומשכה גם את בתה לקירבה שלה.
ידעתי שתגענה! אפילו עשיתי פיתות חמות, חייכה האם בגאווה. כל שבת מחכה לכן, והנה באתן. מה נשאר לנו בחוץ? בואו הביתה.
בפנים היה חם ונעים, והיה ריח של תנור, פיתות ובית אמיתי, ריח של שנים שנספג בעץ ובקירות. הכל כמו פעם. נועה הביטה סביבה וחייכה כמו ילדהרק בבית מרגישים כך.
כל הכבוד שזכרת לבוא. תישארו הרבה? שאלה האם בדאגה. איפה יוסי?
יוסי עובד. לא התאפקנו, אז באנו. בחגים ניסינו להגיע אבל הללי חלתה, ואז גם יוסי. נחזור יום ראשון, לעבודה
נועה קלטה איך אמא התבגרה, חיבקה אותה בלי לחשוב. אביה נפטר לפני שנתיים, אף על פי שהיה צעיר ממנה בכמה שנים. מאז ממש רואים שהזדקנה, והחיים פה לא פשוטים.
הולכת להאכיל אתכן. בטח באתן מורעבות, ענתה תמר, ועברה למטבח, מבעד לתנור שחותך את הבית. הללי הלכה בעקבותיה ברגליים כבדות.
תמר ערכה שולחן לאט ובשלווה. נועה והללי כמעט בולעו הכל במבט, אבל לבסוף טעמו קצת מזה וקצת מזה ונרגעו. הללי התחילה לפהק, נשענה על סבתא.
התעייפת מהדרך, מתוקה שלי. איך גדלת! עוד מעט תשיגי אותי לגובה בואי, אשכיב אותך.
תמר לקחה אותה לפינהשהייתה פעם של נועה. בבית הזה יש רק חדר גדול אחד, שמחלקים לאיים באמצעות וילון או ארון.
שתנוח. עכשיו תספרי מה קורה אצלכם, פנתה תמר עם כוס תה לנועה.
הכל בסדר, אמא. פגשתי הבוקר בתחנה את רותי מהמושב ממול, והיא קראה לי מיכל. אמרתי לה שאני נועה, הבת שלך, ועדיין כל רגע קראה לי מיכל. עד כדי כך אני דומה לדודה מיכל? יש לך תמונה שלה?
ראית כבר מיליון פעם תמר הסיטה את מבטה מהשולחן.
אולי, אבל בא לי לראות עוד פעם.
טוב, אחרי שאפנה פה.
תמר חזרה עם קופסת נעליים מלאה תמונותרובן שחור לבן, מצהיבות, עם קצוות מקופלים, אבל גם כמה חדשות וצבעוניות.
זו את כשהיית קטנה. ופה את בכיתה ה. הללי ממש דומה לך. וזאת תמר קימטה גבות, חושבת שמזהה?
ברור שזו אני! אין לי את התמונה הזאת.
זו אחותי הצעירה, דודה מיכל, תיקנה אותה תמר.
באמת דומה. כמו תאומות!
והנה התמונה האחרונה שלה, מהמסיבת סיום. תמר הושיטה תמונה צבעונית של נערה בהירה ויפה. הייתה ממש כמו בובה, הייתי רק מסתכלת עוד ועוד.
נועה בחנה זמן רב את התמונה.
אבל לא דומה בכלל לך, אמא הרימה עיניה.
אז הגיע הזמן לגלות. לא נשאיר לך את זה עד לקבר, תמר לקחה נשימה עמוקה. מיכל היא האמא הביולוגית שלך. סליחה שלא סיפרתי לפני. שתקתי בשבילך, לא בשבילי.
אמא שלנו הייתה מבוגרת, לא רצתה עוד ילדים. סחבה שקים, הלכה לבתים, קפצהקיוותה שיפיל. אבל מיכל נולדה, יפהפיה אמיתית. אני כבר בכיתה י, נהייתי בייביסיטר. כל הצעירים ברחו לעיר, ואני נשארתי למען אמא ולמען מיכל. לא היה כאן במה להתחתן, וגם לא היה לי חשק, אז נשארתי.
מיכל רצתה לעזוב לעיר. בסוף, אחרי התיכון ברחה. אחרי שנתיים חזרהואיתך. היית תינוקת קטנה כמו עכבר, כמעט פחדתי להחזיק. אבל מיכל… כאילו היא נתנה את כל היופי שלה לך. רזתה, התעצבה, השתנתה לגמריחצי מהיום לא דיברה, חצי צחקה בכוח.
אחרי יומיים ברחה שוב. השאירה אותך אצלנו. התברר שחזרה לעיר, לסמים. זה ידענו לפני הסוף. היא מתה שם מהר מאוד, ממנת יתר. נסעתי לקבור אותה. לאמא כבר הייתה נפטרה.
היא הציעה שאשים אותך בבית ילדים, אבל לא ויתרתי. אחת אני פה, אז לפחות לא לבד! וכולם חשבו שאת שלי. דאגתי לרשום אותך על שמי בבית החולים, אפילו שצריך היה לשלם לאחות. רק כך נהיית הבת שלי. גם את שמך שיניתיהיא קראה לך ברוריה. ברוריה?! הפכתי לך לנועה.
ואז הגיע אבא שלך, שהיה חייל. מיכל אפילו לא סיפרה לו שהיא בהיריון. כשחזר מהשירות, חיפש אותה, גילה דרך חברות שהיא ילדה ומתה. הוא כבר היה משוחררוהצטרף אלינו. אמא קיבלה אותו למרות שלא התחתנו רשמית. אחר כך אני והוא נהיינו זוג, וישבנו פה טוב-טוב. הוא אף פעם לא ידע על הסמים.
לכן שתקתי כל השנים. עדיף לך לדעת מאמא שמחבקת, מאשר מזרים. האמת תמיד צפה. גידלתי אותך כמו הבת שלי ממש. את יודעת, לא האמא שילדה קובעת, אלא זו שגידלה.
נועה ישבה המומה, רגליה לא נוגעות ברצפה. כל החיים שיקרו לה.
לאן את הולכת? תמר הרימה קול מדאגה כשנועה קמה.
צריכה קצת להיות לבד, ענתה נועה, התעטפה והלכה החוצה.
מי ביקש ממני לפתוח פה? מלמלה תמר וגלגלה עיניים.
אמא נרקומנית! מתה ממנת יתר! לא נתפס… לפחות אבא ביולוגי. רגע, מבטיחה? אולי היו עוד גברים? מה בכלל אני מדברתזאת אמא שלי אמא?! נטשה אותי בשביל סמים. איזו אמא לא עוצרת בשביל בת? אז למה בכלל אני נסערת? האם היה לי רע כל השנים? הייתה לי אמא, טובת לב, שהחזיקה אותי קרוב אז מה אכפת לי מהמתה? זו שלא הייתה.
לא היא החזיקה אותי חולה, לא היא לימדה אותי ללכת… אמא שלי יכלה לוותר עליי, להפקיד אותי למקום זר, אבל היא לא עשתה את זה. איך אני יכולה לקרוא לה אחרת?
עייפה מהמחשבות, קפואה, חזרה נועה הביתה. תמר ישבה באותו מקום.
סליחה. את אמא שלי. אני אוהבת אותך, לחשה וחיבקה אותה חזק.
סליחה ששתקתי כל השנים, ענתה תמר ולחצה אותה חזרה.
למה יושבות בחושך? צצה הללי מהפינה. י’, איזו תמונה יפה שלך כשאמא היית קטנה!
תמר חטפה את התמונה, אספה את כולן והשיבה לקופסה.
סבתא, לא ראיתי הכל! הללי התמרמרה.
תראי אותנו כל עוד אנחנו כאן, כמה שיותר.
בלילה נועה לא נרדמה. תמר גם היא התהפכה, המיטה חרקה.
נועה קמה, ניגשה למיטה של אמא.
לא ישנה?
תמר הרימה את השמיכה.
הרצפה קפואה, תיכנסי אליי.
נועה זחלה מתחת לשמיכה, נצמדה לאמא כמו בילדותה.
עדיין חושבת על זה? שאלה תמר.
לא. את האמא שלי, ואני לא צריכה אף אחת אחרת. מיכל… היא רק אחות שלך.
הן שוחחו בשקט זמן רב. בסוף נועה קמה.
תישני. את הכי טובה בעולם, וזה לא ישתנה. הכניסה לה את השמיכה תחת הצד כמו שאמא עשתה לה בילדותה, ושבה למיטתה.
ביום למחרת ליוותה תמר את נועה והללי לאוטובוס.
סבתא, אל תתגעגעי, נבוא שוב! צעקה הללי, ושלושתן התחבקו עד שנאלצו להשתחרר.
די, תלכי לפני שתקפאי.
הן הלכו, תמר עוד נשארה על הדרך, מסתכלת בעיניים דומעות בשלג ובקור
וכך, בגיל שלושים ושלוש, גילתה נועה שאמא שלה בעצם נפטרה כשהייתה תינוקת, ואת כל חייה גידלה אותה אחותה של אמה.
בהתחלה הציפה אותה עלבוןאיך לא סיפרו לה כל השנים. אבל אחר כך הבינהאמא ואחות, שתיהן בדם, ובסוף… אין יותר קרוב מזה.
