אל תעז להביא את אשתך לדירה שלי אמרה אמא של יותם
נעמי בת-ציון התכוננה לשיחה הזו שלושה שבועות.
זה היה ברור ממבט ראשון. היא הבריקה את הסרוויס, שלא נגעה בו מאז יום הולדת חמש-עשרה של יותם. אפתה עוגה, לא סתם אחת עוגת תפוחים וקינמון, בדיוק כמו שיותם אהב כילד. סידרה כוסות.
יותם הגיע ביום ראשון אחר הצהריים, כפי שקבעו. נכנס, הסתכל סביב. “משהו עומד לקרות,” חשב. הוריד מעיל. פסע למטבח.
אימא, למה את כל כך חגיגית?
שב אמרה נעמי בת-ציון. רוצה תה?
בטח.
היא מזגה. קירבה אליו את העוגה. שתקה הרבה זמן, כמו מישהי שמתכוננת לקפוץ למים קרים. אחר-כך קמה, נכנסה לחדר וחזרה עם כמה מסמכים.
הניחה אותם על השולחן.
הנה אמרה המסמכים של הדירה. החלטתי להעביר אותה על שמך.
יותם הביט בתיקייה. אח”כ באימא.
אימא…
תן לי לסיים הרימה יד. אני כבר לא צעירה. הדירה גדולה מדי בשבילי לבד. שתהיה שלך. נעשה הכול מסודר, כבר ביררתי איך.
יותם בחן אותה, וראה משהו בפניה. היה ברור: עוד מעט יבוא “אבל”.
ה”אבל” לא איחר.
יש רק תנאי אחד אמרה נעמי בת-ציון. קולה היה שקט, רגוע, כאילו דיברה על מזג האוויר. אל תביא את תמרה לכאן.
יותם הניח את הכוס.
זה בצחוק?
ממש לא.
אימא, תמרה אשתי.
אני יודעת מי היא נעמי הניחה ידיה על השולחן יותם, זו דירת המשפחה שלנו. אבא שלך חי כאן. אתה גדלת פה. אני כאן כל חיי. אני לא רוצה לראות אותה הופכת פה לבעלת בית. לא רוצה, וזהו.
היא לא הופכת לבעלת בית, היא פשוט באה לבקר את בעלה.
אתה יכול לבוא לבד. נעמי הנהנה לכיוון התיקייה הדירה שלך. תגור כאן כמה שתרצה. אבל בלעדיה.
יותם הביט באימו.
“היא רצינית,” הבין. “היא אפתה עוגה במיוחד בשביל זה.”
היא עשתה לך משהו? שאל בקול שקט יותר.
אף פעם לא חיבבתי אותה ענתה נעמי בנימת עובדה גמורה, כאילו אין מה להסביר.
בדרך הביתה יותם נסע לאט.
לא כי זה רחוק רבע שעה נסיעה, הכיר כל רמזור. פשוט נסע באיטיות. הסתובב לא בנתיב, עצר ליד המכולת, עמד רגע ולא יצא. אחר כך המשיך. הראש עבד כמו מקרר ישן בקיץ רועש, לא אפקטיבי.
שלושה חדרים. תקרה גבוהה. מדף הספרים של אבא לאורך כל הקיר. המטבח שבו אימא בישלה קציצות בכול ראשון, ושם היה עושה שיעורים כילד. דירה טובה. כאלה כבר לא בונים.
יותם החנה מתחת לבית. ישב באוטו. לבסוף עלה.
בבית הריח של תבשיל תמרה התרוצצה במטבח, מזמזמת לעצמה, מזייפת ולא שמה לב בכלל. הוא חלץ נעליים, נכנס למטבח, עמד בדלת.
באת מוקדם אמרה, בלי להפנות ראש חשבתי שתהיה אצל אימא שלך עד הערב.
לא הלך.
משהו בקול כנראה הסגיר אותו. תמרה הסתובבה, הסתכלה עליו בעיון, כמו מי שמבינה בלי להסיק מסקנות במילים.
שב אמרה נאכל.
סעדו. יותם סיפר בקצרה, בלי הרבה פרטים.
תמרה הקשיבה. לא קטע, לא כעסה. רק כשתיאר “אל תביא את אשתך לפה” הנהנה קצת, כמו מישהי ששוב קיבלה אישור לדברים שחשבה.
היא תמיד הרגישה כך אמרה אחרי ששתק.
ידעת?
לא במדויק. אבל ניחשתי הניחה צלחת. שתקה. הדירה באמת יפה. אני מבינה.
מה זה קשור לדירה עכשיו?
איך לא קשור הסתובבה אליו שלושה חדרים בשכונה טובה. שווה הרבה. זו קורת גג, כסף, שתקה מעט. אני לא רוצה שתפסיד הכול בגללי.
יותם הסתכל עליה.
תמר.
רגע הפסיקה ביד. אני מדברת ברצינות. אם זה חשוב לך נמצא פתרון. לא אכעס. לא אהיה שם ומה בכך. הדירה שלך, המשפחה שלנו. אתמודד.
כאן יותם שתק. הרבה זמן.
כי ענתה לא כמו שחשב. חזר הביתה מוכן לדמעות, להיעלבויות. זה היה מתקבל על הדעת. הייתה לה זכות.
אבל היא אמרה: אנחנו נמצא פתרון.
בשקט, כמו מישהי שממאנת להיות קלף במריבה של אחרים.
יותם קם. הלך שלושה צעדים במטבח הקטן, חזר, נעצר מול החלון.
את מבינה מה היא עשתה?
מה?
היא הציעה עסקה. דיבר לאט, כאילו חושב בקול. הדירה תמורת זה שאת לא נכנסת לשם. זו רכישה של הבחירה שלי. לא מתנה קנייה. והמחיר את.
תמרה הביטה בו.
יותם, זו הדירה שלה, היא מחליטה…
נכון הסכים. הדירה שלה זכותה לנהל. אבל לא אותי.
שב שוב. מזג לעצמו תה.
את לא צריכה לחפש פתרון אמר. לא בגלל דירה. זה כי אמא שלי חושבת עדיין שאני שייך לה. שלושים ושמונה שנה לא ערערתי עליה. כך היא רגילה.
תמרה שתקה. בסוף, בקול שקט, אמרה:
אני יודעת.
איך?
ארבע שנים אני מנסה להתקרב אליה. מתקשרת בחגים. מביאה לה ריבה שאהובה עליה. שואלת מה שלומה. דיברה בעייפות, בלעדי מרירות, כאילו זה כבר סגור בתוכה מזמן, אבל נאמר לראשונה היא לא רואה אותי. אני לא בן-אדם בשבילה. אני מי שלקח לה את הבן.
יותם הסתכל על אשתו.
ולא שם לב, עד עכשיו.
תלך אליה? שאלה.
כן אמר. עוד כמה ימים. אצטרך לחשוב מה לומר.
בסדר.
את לא שואלת מה אחליט?
הביטה בו מופתעת.
לא ענתה בפשטות. אני סומכת עליך.
וזה היה מה שהכי הרתיע אותו. לא התנאי של האם. אלא מה שאשתו אמרה “אני סומכת עליך” והוא הבין: אין ברירה אלא לעמוד בזה.
יותם התקשר לאמא בשבת בבוקר.
אחר-כך אמרה לעצמה שכבר מהצליל של השיחה הרגישה זה לא אותו “אימא, מה שלומך, אבוא בראשון”. היה שם קול אחר. בלי הצליל המתנצל שכל השנים ליווה אותו.
אימא, אבוא היום, בשלוש. בסדר?
בסדר ענתה. והחלה להמתין.
בשלוש צלצל בפעמון.
נעמי פתחה. ראתה מיד: בלי פרחים, בלי שקית של מצרכים שתמיד היה מביא. עם מעיל, מפתחות ביד. נכנס, חלץ נעליים, הלך למטבח. התיישב.
נעמי התחילה להרתיח מים זה אצלה כבר אוטומט.
לא צריך, אימא אמר אני לזמן קצר.
הניחה את הקומקום. התיישבה גם היא. הביטה בבנה.
נו אמרה החלטת?
החלטתי אמר יותם.
לא מיהר.
אימא, צריך לשאול אותך משהו קודם.
תשאל.
כשהאבא היה בחיים פתח אטאט גם לו היית מציבה תנאי כזה? ככה: תעשה כרצוני, או שתאבד משהו יקר?
נעמי פתחה את הפה. סגרה.
זה משהו אחר ענתה.
למה שונה?
כי אבא זה אבא. ואתה בני. אני דואגת לך.
אימא יותם אמר בשקט כמעט רך את לא דואגת לי. את מחזיקה בי. זה לא אותו דבר.
השתיקה במטבח הייתה כבדה כמו צמר גפן.
ארבע שנים המשיך תמרה מנסה להגיע אלייך. פעם אחת ענית לה בגובה העיניים?
נעמי שתקה. הביטה בשולחן.
את יודעת מה היא אומרת לי אחרי כל שיחה כזאת? המשיך יותם כלום. רק מחייכת ואומרת: הכי חשוב שאימא שלך בסדר.
שתיקה.
היא בעצמה הציעה לא לגור בדירה, אם זה חשוב לנו. שתביני. בעצמה. כדי להקל עליי.
קולו של יותם רעד מעט.
הדירה שלך, אימא.
אתה מסרב אמרה. לא שאלה קבעה. בשקט, בתדהמה. לא האמינה. הייתה בטוחה שייקח את הדירה. תמיד קיבל מה שנתנה. כי ידעה מה דרוש לו.
אני לא מסרב לדירה אמר יותם אני מסרב לתנאי. זה שונה.
כלומר, היא חשובה לך ממני בקולה של נעמי ניכר הניסיון האחרון, הקשה מכולם יותר מאימא.
יותם נשם עמוק. כמו מישהו שכמעט לא מצליח לאמר את מה שהוא באמת חושב.
אימא, אלו לא מאזניים. שתיכן המשפחה שלי.
השתררה דממה.
את החלטת שזה תחרות. שאת חייבת לנצח.
נעמי נשארה שקטה.
אני אוהב אותך אמר. זה לא ישתנה, בתנאי או בלי.
הוא קם. לקח את המעיל.
תתקשרי מתי שתרצי. אבוא.
נעמי לא ענתה.
יותם יצא. הדלת נטרקה חרש, בלי רעש.
נעמי נותרה לבד. התקרבה לחלון.
בחוץ, יותם נכנס לרכב. היא הביטה עליו מלמעלה על הגב, על כתפיים מעט כפופות, איך פתח את הדלת, הסתובב רגע, לא ממש חיפש את עיניה, ונסע.
נעמי עמדה אחרי שהרכב נעלם, ממשיכה להביט. חשבה. לא ידעה בדיוק על מה. פשוט חשבה. משהו בשקט ההוא שרף לה בעיניים.
שלושה שבועות כמעט ולא דיברו.
יותם כתב לפעמים: “אימא, מה שלומך?” נעמי ענתה: “בסדר”. וזהו. מילה ישראלית שיכולה להיות הכול מ”הכול מצוין” עד “אני לא ישנה כבר שלושה לילות”.
ואז זה קרה.
נעמי הלכה מהסופר פארם, לא מהקרוב אלא המרוחק, זול יותר בחמשה שקלים. חמשה שקלים אינם זוטות, בגיל שישים ותשע ובקצבה שלא צריך לפרט. הלכה דרך החצרות, קיצרה. פתאום ראתה את יותם.
עמד ליד הרכב. מכסה מנוע פתוח. לידו תמרה, במעיל משומש, עם כתם שמן בשרוול, מדברת. נעמי לא שמעה מה, רחקה. יותם ענה. ואז צחקה תמרה בקול רם, בצחוק של אנשים מאושרים, עם ראש מוטה לאחור.
גם יותם צחק.
נעמי נעצרה.
עמדה והביטה בהם מרחוק על התמונה הזו: חצר, סתיו, מכסה מנוע פתוח, שניים בידיים מלוכלכות. מראה רגיל לחלוטין.
הוא לא עזב אותה. הוא פשוט חי.
היה בזה משהו זר, ברור עד אי נוחות.
היא תמיד חשבה שתמרה גזלה אותו ממנה. הרחיקה. לקחה. והנה, הם בשכונה ממול, מתקנים רכב, צוחקים ואף אחד לא גוזל דבר. פשוט לבן יש חיים. תמיד היו. נעמי לא רצתה לראות.
פנתה בשקט הביתה.
בבית הניחה את השקית על השולחן. ישבה זמן רב במטבח. הסתכלה לחלון.
לאחר זמן קמה. הוציאה קמח.
את העוגה אפתה שעה וחצי יותר מהרגיל, כי הידיים רעדו מעט, ושפכה סוכר פעמיים. עם ריבת פירות יער. אותה ריבה שתמרה תמיד מביאה, ונעמי הדפה לארון ולא פתחה, עקרונית.
הפעם פתחה.
יומיים חלפו והיא התקשרה ליותם.
אפיתי עוגה אמרה הרבה. לבד לא אוכל.
פאוזה.
תבואו? הוסיפה, כמעט בלחש, קצת בקושי: שניכם.
יותם שתק שנייה. רק שנייה.
נבוא אמר.
כשצלצלו בדלת, נעמי פתחה וראתה אותם יחד. יותם עם פרחים, תמרה עם שקית. היא הביטה בכלה. הכלה הביטה עליה בשקט, בלי ציפייה ובלי עלבון.
תיכנסו אמרה נעמי.
במטבח היה צפוף לשלושה מטבח קטן, כך נבנה. אבל זה לא באמת שינה.
נו אמרה, חותכת עוגה תספרו לי איך החיים שלכם.
תמרה הרימה מבט.
נספר ענתה בפשטות וחייכה.
נעמי הניחה פרוסה בצלחת. זה היה התחלה. קטנה, מגושמת, עם ריח של עוגה בריבת פירות יער.
