לפני שנה נשארתי לבד. אחרי הלוויה של בעלי, לאט־לאט התעוררתי לתוך מציאות משונה, שבה לא רק הבדידות כרסמה בי, אלא גם מחסור הולך וגדל בכסף. אני חיה בצניעות, לא מרשה לעצמי מותרות, ובכל זאת צצים כל הזמן הוצאות לא צפויות תרופות, ביקורי רופאים, תיקונים קטנים בדירה שנראית לי בכל פעם קצת פחות מוכרת.
גידלנו שני ילדים, תמיד ניסינו לעזור להם, נתנו להם כל שקל שיכולנו לחסוך. הרבה מהכסף ששימש לקניית הדברים הבסיסיים עבר בעצם אליהם לדירות שלהם, לחיים שלהם. אני לא יודעת מה נגזר עליי, אבל בסופו של דבר, הדירה שלי תעבור בירושה לבן ולבת שלי, אלא אם יום אחד אכתוב צוואה אחרת וזה לא בתכנון. שניהם יודעים היטב כמה שווה הנכס, מבינים בדיוק מה המשמעות הכלכלית של בית בתל אביב.
פעמיים רמזתי להם שאני מתקשה לגמור את החודש. אם לפחות היו עוזרים לי עם החשבונות, עם הארנונה והמים שמתייקרים כל הזמן, לא הייתי חיה בפחד מכל חודש שמתחיל. בתי עשתה את עצמה לא מבינה למה אני מתכוונת, ואשתו של בני היא זאת שמחזיקה את כל הכספים, אז הבקשות והרמיזות שלי התפוגגו באוויר בלי להשאיר סימן.
אני יודעת בערך כמה שניהם מרוויחים אני אפילו שמחה בשבילם, יש להם רכב, הם נוסעים לחו”ל, הילדים שלהם מקבלים דמי כיס שעולים על כל קצבת הזקנה שלי. לפעמים אני רואה איך הם מבזבזים את הכספים בקלילות ותוהה, אם לא גידלנו ילדים שאדישים כלפיי, שאינם רוצים לראות את אמם ענייה כל כך, שאינם מנסים לעזור בכלל. אחרי הכול, אני ובעלי תמיד שימשנו להם דוגמה ביקרנו את ההורים שלנו עם שקיות מלאות מצרכים, קנינו להם תרופות, שילמנו לרופאים בשבילם, וחסכנו לאט לסוף החודש.
חברה שלי אמרה שאולי כדאי לעבור לאחד הילדים, בלי לשאול יותר מדי, ואז להשכיר את הדירה שלי. הרעיון הזה מרחף אצלי בחלום כמו דירה שמתרוממת באוויר מעל נחל הירקון, על מצע של שקיות תה מיובשות. לא הייתי רוצה לפעול כך, אבל אם לא יקרה משהו בשיחה הבאה עם הילדים, כנראה שלא תהיה לי ברירה. אין לי דרך לשרוד מהפנסיה, וכל החסכונות, כמו עננים בשמיים תל־אביביים של תחילת קיץ, התפזרו ונעלמו הכל למען הילדים שלי…
