Дневник, ללא דרך חזרה
הנחתי את הספל על השולחן במטבח והבטתי בנתן, בעלי. הוא עמד מול המראה בכניסה, מסדר את הצווארון של חולצה חדשה. החולצה הייתה צמודה, עם הדפס משבצות קטן, כזו שילדים בני עשרים וחמש לובשים, לא גברים שעומדים להיות בני חמישים בעוד חודש.
נתן, אתה הולך לעבודה או למקום אחר? שאלתי כמו מתוך הרגל.
לעבודה, לאן כבר אלך? ענה.
סתם רציתי לדעת. לא היית לובש כזה פעם.
הוא הסתובב אלי, מבטו היה אחר לא בדיוק קשוב, אולי מעט חסר סבלנות. כאילו הוא כבר ממש בדרך החוצה, ורק אני עומדת בכניסה ומונעת ממנו לעזוב.
נועה, אנשים מחדשים את הארון שלהם. זה מקובל.
אני לא אומרת כלום.
בדיוק. את לא אומרת כלום, רק מסתכלת.
הוא לבש את המעיל לא את האפור הישן, שתולה שנים על הוו, אלא אחד קצר וחדש, כחול כהה. ליוויתי אותו במבט כשהלך, ואז לקחתי את הספל לכיור. בחוץ היה ראש חודש אדר, אפור ורטוב. אדנית של גרניום עמדה על אדן החלון, אותה אני משקה בנאמנות כל שלישי. העלים היו מלאים, ירוקים, נושאים ריח חריף ביתי. נשענתי עם המצח על זכוכית החלון וחשבתי שפעם אחרונה שנינו יצאנו יחד היה באוקטובר, מזמן הלכנו להצגה שאהבתי, והוא שתק כל הדרך חזור.
עשרים וחמש שנות נישואין. מזמן הפסקתי לספור ימים.
אני עובדת הנהלת חשבונות בחברת בניין קטנה בשולי תל אביב. מקום שקט, קבוע, עם צוות שלא משתנה כמעט. כולם שם קוראים לי בשמי ובכבוד, גם המבוגרים ממני. אני מסודרת, מדויקת, אף פעם לא מאחרת לעבודה, אף פעם לא יוצאת לפני הזמן. גם בבית הכול לשם; כל שבת מחליפה מפה על השולחן, הפסים של הבד תמיד מסודרים. יש לי חלוק רחצה רך שקניתי לפני שלוש שנים, אני שומרת עליו. בערבים אני יושבת עם ספר, שותה תה עם ריבת פירות מהשוק, שהכנתי באוגוסט. החיים שלי כמו שמלה תפורה היטב הכול איפה שצריך, כל כפתור במקומו.
הכול התחיל להשתנות בפברואר. נתן התחיל ללכת לחדר כושר. זה לא היה מוזר כשלעצמו, אבל הטון שבו סיפר לי על זה בארוחת ערב היה חד: לא רוצה לשמור על הבריאות, אלא נמאס לי להיות מפורק. לא ייחסתי לזה משקל. גבר לפני גיל חמישים משבר אמצע החיים, קראתי על זה. עוד מכשיר, עוד דיאטה, הצורך להוכיח לעצמו שלא נגמר כלום. מצידי שיילך, בריאות לא מזיקה.
ואז הופיע הבושם החדש. ריח כימי, מתוק מדי. שונה מהשגרתי שלו, המרמז על עצים, כמעט ביתי. הריח החדש נשאר במסדרון הרבה אחרי שהוא הלך. לקחתי פעם את הבקבוק מהמקלחת, קראתי את השם שם זר, כתוב בכסף על שחור. הנחתי במדף.
אחר כך החולצות החדשות. גינס חדשים שמצאתי במקרה כשהעברתי בגדים בארון צמודים, עם קרעים בברכיים, יקרים. סגרתי את הארון, התעלמתי.
מרץ הוא התחיל לחזור מאוחר מהעבודה. בהתחלה פעם בשבוע, אחר כך יותר. הסברים רגילים: פגישה, עיקוב בפרויקט, קפץ לחבר. הקשבתי והנהנתי. עשרים וחמש שנה הרגל הוא להאמין. מה עוד יש אם לא זה?
אבל משהו כאב בפנים. לא חד, לא צורב. עמום, כמו צלקת שמציקה בגשם.
באפריל שמתי לב שהוא לא משאיר את הטלפון בשולחן בסלון כבר הכול בכיס. כשהטלפון צילצל, ישר יצא למסדרון. פעם נכנסתי למטבח וראיתי איך הוא הופך את הטלפון עם הפנים לשולחן תוך שניה, שואל אם אני צריכה עזרה בארוחת ערב. בחיים לא עזר קודם.
רבקה, חברה שלי מהלימודים, אמרה בלי סיבובים: נועה, את עיוורת? משבר אמצע החיים. בעלי קנה אופנוע בגיל ארבעים ושמונה, שלושה חודשים הסתובב עם מעיל עור, ואז מכר.
נתן לא כזה, אמרתי.
כולם לא כאלה, עד שמתברר שהם כאלה.
אל תכניסי לי שטויות לראש.
אני לא. רק פותחת לך עיניים.
בבית לאט לאט נעלם הנחמה. חיי נמשכו: סדר יום, סירים, ספרים, עבודה. הוא היה בבית, ישב לאכול, דיבר על הברז שבור במקלחת, כמו תמיד. ובכל זאת, משהו נפרם הוא הפך זר. לא רע, לא ציני, פשוט מרוחק, כאילו מדקלם שיחה במקום לדבר.
באחד הערבים ארזתי בשבילו תה, הוצאתי עוגיות, שאלתי: נתן, הכול בסדר איתך?
כן.
נהיית מרוחק לאחרונה.
הביט עלי, עייף: עבודה קשה. תקופה לחוצה.
אני מבינה, רק דואגת.
הכול בסדר, חזר ונשנש עוגיה.
מאי. אני מגדלת פטוניות בבלקון, כמו כל שנה, מהאישה המבוגרת בשוק. אדום ולבן, שתולים באדניות ארוכות. אני יוצאת כל בוקר להרוותן, לראות מה נפרח רגע קטן, שקט, בלי דרישות, בלי לחץ.
במאי הוא התחיל לחזור ממש מאוחר. ערב עסקי, חייב להישאר, שוב ושוב. שכבתי ערה, שומעת את הצעדים השקטים ואת הלוח הרצפה חורק ליד המיטה. היה קשה להירדם אחר כך.
בסוף התמוטטתי. נתן, יש מישהי אחרת?
שקט. שניות ארוכות מדיי בשביל לא.
מאיפה זה בא לך?
אני שואלת.
נועה, את מדמיינת.
בסדר, אמרתי. ושקעתי בשתיקה.
משהו בפנים זז. לא נשבר פשוט זז, כמו שהזזת רהיט ושום דבר בחדר כבר לא אותו דבר.
קיץ. מדי פעם מעביר לילה אצל חבר. פעם, פעמיים, שלוש. אני שותקת, אורזת חולצה, לא שואלת. אולי רבקה צדקה עוד משבר שיעבור. גברים בגיל הזה אובדים. עשרים וחמש שנה אינן נמחקות בלילה.
בין יולי לאב נעמד מולי ליד שולחן במטבח, חגור בחולצה המפורסמת. מסתכל בחלון, שותק. אני עם תה, כבר יודעת מה הוא יגיד.
נועה, חייבים לדבר.
דבר.
אני עוזב.
הנחתי את הספל. תה עוד חם, מרגישה אותו בידיים.
לאן?
עוצר, בולע רוק. קוראים לה רות. היא בת עשרים ושתיים. הכרתי אותה לפני חצי שנה.
מישהו השקיע פרחים בבלקון ממול, מים טפטפו במרפסת למטה בקצב קבוע.
מִפברואר, אמרתי.
בערך.
כשקנית את החולצות.
נועה…
סתם בונה לעצמי את הסיפור.
הביט בי מופתע, אשמה בעיניו. ציפה לדמעות, לצעקה למשהו שיסביר למה הוא צודק.
את לא מבינה, לחש, אני רוצה להרגיש חי. ששום דבר עוד לא נגמר. תסתכלי עלינו. הפכנו לזקנים.
אתה בן ארבעים ותשע, נתן.
בדיוק.
לא מבינה מה זה בדיוק.
הסתובב, שם כוס בכיור, סתם כדי לא להביט בעיניים.
חיים כמו שותפים לדירה. כל יום אותו הדבר, אותה מפה, אותה גרניום, אותו תה. זו לא חיים, נועה, זה ביצה.
זה בית, לחשתי. מה שבניתי עשרים וחמש שנים.
אני יודע. אסיר תודה. באמת. אבל אני לא יכול יותר.
הסתכלתי עליו וחשבתי כמה מעט אני בעצם מכירה אותו. לא בגלל שהשתנה, אולי תמיד היה כזה ופשוט לא ראיתי.
את הדברים תיקח היום?
הופתע מהאדישות. לא, בהמשך.
בסדר.
קמתי, שפכתי את התה, הנחתי את הספל ליד שלו. ניגבתי ידיים ויצאתי. בחוץ היה חם, ריח כביש לוהט, קצת ליים מהשדרה. נשמתי עמוק. מחר צריך להשקות את הפטוניות. החמאה כמעט נגמרה.
בימים כאלה, מחשבות קטנות על הסידורים מחזיקות יותר מכל מילים.
שבועות ראשונים אחרי שיצא היה מוזר לא כבד, לא מרוסק. קמתי, הלכתי לעבודה, השקעתי בפרחים. הבית התייפה, פתאום שקט מדי. הדברים שלו כבר לא בחדר אמבטיה, הוו פרווה בכניסה ריק. קניתי וו חדש, תליתי עליו את התיק למלא את הריק.
רבקה הגיעה בשבת הראשונה, הביאה בורקס, ישבה אצלי עד הערב.
איך את?
נורמלית.
נועה, באמת.
באמת, פשוט נורמלית. זה רע אבל זה נורמלי. מבינה?
כן, שתקה רגע. הסביר לך למה?
כן. שאנחנו זקנים, שגרנו בביצה.
ביצה…”
ביצה.
על עצמו דיבר, לא עליך.
מזגתי תה. השולחן מאיר מנורת הלילה, בחוץ חושך. חם. חשבתי לעצמי יודעת לבנות אווירה. יש בית, רק שלשניים כבר לא נחוץ.
רבקה, היא בת עשרים ושתיים.
שמעתי.
לא קנאה. פשוט… כשהייתי בגילה כבר הייתי אשתו.
הם רוצים זמן אחורה. זה כל העניין.
אבל זמן לא חוזר.
לא. והוא עוד ילמד.
לא עניתי. חשבתי גם עלי להבין משהו חשוב, ועדיין לא יודעת מה. מרגישה בפנים משהו זז, כמו רהיט שלא עומד נכון.
בעבודה איש לא יודע, איני ממהרת לשתף. שמים לב שאני שקטה מהרגיל, אבל תמיד הייתי כזאת. בחורה צעירה מהמשרד, מיכל, שאלה מה שלומי. אמרתי, בסדר, אני קצת עייפה. היא הביאה לי קפה זה היה מפנק, דווקא.
אוגוסט עבר בערפל. לא טוב, לא רע. הכנתי ריבות, בדיוק כמו כל שנה; קליפות בסיר קטן, אחר כך עם חלה. היער הולך וגדל בצנצנות במדף וזה נתן תחושת המשך, שהחיים זורמים מבלי להתחשב בי.
פעם אחת התקשר לקחת כמה דברים. הגיע בשבת בבוקר. פתחתי, נכנס, ארז דברים: ספרים, כלי עבודה, תיק מסמכים. במטבח נעצר רגע, הביט על הגרניום.
איך את?
בסדר.
אל תכעסי עלי.
אני לא כועסת, נתן. אני פשוט חיה.
הנהן ויצא. שמעתי את הצעדים במדרגות, אחר כך הכנתי לעצמי חביתה. שלוש ביצים, קצת פטרוזיליה. אכלתי, שטפתי כלים, יצאתי לבדוק את הפטוניות. כבר נבלות, קרוב לאלול.
הגירושים נכנסו למסמכים באוקטובר. בשקט, בלי צעקות. עו”ד צעירה, מהירה, עשתה הכול בזריזות. הדירה שלי ממילא, כמעט שלא היה מה לחלק. נתן לא ביקש דבר. כנראה במקום חדש אין טעם לריב על הישן.
יצאתי מהדיון, עמדתי בכניסה לבית המשפט. היה אפרורי, גשם קל. הרמתי את הצווארון, קפצתי למאפיה, קניתי חלה מתוקה. בבית חליטה של תה, פרסתי חלה, הביטתי בעצמי בחלון שבו השלכת כבר זורמת.
קראתי פעם על זוגיות בעיתון הפרידה האמיתית קורית מזמן לפני המסמכים. זה נכון, חשבתי. משהו התחיל להיפרם הרבה קודם, עוד בוותיקנות שבתיאטרון, בטלפון הפוך על השולחן. העדפתי לא לעמוד עם זה בפנים.
נובמבר הביא איתו שגרה חדשה. רשמתי את עצמי לסדנת ציור אקוורל, חלום ישן שתמיד דחיתי. כל רביעי בערב אני בסטודיו קטן בשדרות, צבעים באוויר, כלום לא יודעים מי אני. אני מציירת גרוע כתם כאן, טעות שם. אבל השקט בצבע מרגיע אותי.
המורה, אישה מבוגרת עם עגילי כסף, אמרה לי פעם: את מפחדת לשים צבע. תעיזי. הנייר סופג הכול.
חשבתי זה נכון על עוד הרבה דברים.
רבקה התקשרה כל שבוע, לפעמים באה. דיברנו על עבודה, ספרים, חדשות. השיחות על נתן הלכו והתקצרו. שמתי לב, וזה שימח אותי. לא כי לא אכפת כי לאט לאט החיים תפסו מקום.
לפעמים שאלתי את עצמי, כמו הרבה נשים, מה עשיתי לא טוב? ולכל פעם לא היה לי תשובה אמיתית. שמרתי על הבית, נאמנה, לא דרמטית, עבדתי, לא דרשתי הרבה. אולי זה בדיוק לחשוב שכל זה מספיק?
אבל גם זה עבר. מי יודע מה הייתי רוצה אחרת.
החורף ירד עם שלג נדיר. קניתי מגפיים חדשים, נוחים, בצבע בורדו כהה. מישהי בעבודה החמיאה לי, זכרתי את זה כל היום.
ינואר. רבקה התקשרה בקול מהסס:
את יושבת?
עומדת ליד הסיר. מה קרה?
שמעת על נתן?
לא, אין בינינו קשר.
הייתה לו התקפת לב. במועדון.
כיווצתי גבה. ברצינות?
תמרה מהעבודה שלו סיפרה. התמוטט ברחבה. הזמינו אמבולנס.
הוא בחיים?
כן, בבית חולים עכשיו. הייתה התקפה קשה.
עמדתי מול החלון, רואה את השלג יורד, ילדים בונים בובה.
איך חי עד עכשיו?
נראה שהיה אקטיבי. עם רות ההיא, כל הזמן מסיבות, בלי שעות שינה. עוד מתאמן, מעמיס על עצמו. הגוף שלו לא בנוי לזה.
מבינה.
תתקשרי או לא?
עדיין לא יודעת.
סגרתי ועמדתי מול הרחוב הלבן, הילדים בבניין שלג. מנסה להבין מה אני מרגישה. יש דאגה, עייפות, וקצת הקלה שאני עכשיו כאן, אצלי.
למחרת התקשרתי לברר פרטים, נמסר שמצבו יציב, אפשר להגיע. ארזתי לו בקבוק מים, תפוחים, עוגיות שאפיתי לעצמי. לקחתי תיק, לבשתי מעיל, הלכתי.
הריח בבית החולים מוכר: חום מוסדי, ריח חיטוי, דאגה מתמדת באוויר. הגעתי למחלקה, הסברתי למזכירה, היא הצביעה על החדר.
פתחתי את הדלת. בחדר ארבע מיטות, רק הוא עם הראש למעלה. רזה, פנים חיוורים, כהות בעיניים. לא גבר שחי מחדש. גבר בוגר שגילה שקפיצה אחורה כבר לא בשבילו.
הביט בי בהפתעה.
נועה.
שלום נתן.
הנחתי תיק על השידה, התיישבתי.
לא חשבתי שתבואי.
באתי.
בוחן אותי. כל כך הרבה רגשות בעיניים, אני לא מפרקת אותם.
איך אתה מרגיש?
יותר טוב. היה לי ממש רע, עכשיו בסדר, אומרים אשאר שבוע.
מצוין. תמשיך לנוח.
נועה… נעצר, מסדר שמיכה. רות לא באה. התקשרתי כשהביאו אותי. אמרה שתגיע. לא הגיעה.
מסתכלת על התפוחים.
כן, יודעת.
איך?
הבנתי לבד.
עוצם עיניים. שותק.
הייתי אידיוט, נועה.
כנראה.
לא כנראה. בטוח. אני לא יודע איך זה השתלט עלי, חשבתי שהיא… שאתן שוב צעיר. מבינה?
מבינה.
בסוף גיליתי שאני פשוט קשיש, רחמים עליה כל עוד יש כסף.
שותקת. בחוץ שמים כחולים, שכבת שלג אדומה על החלון.
אני מבקש סליחה.
עזוב עכשיו דיבורים. תתמקד להחלים.
לא, נועה, חשוב לי. עכשיו אני קולט. השוויתי אותך אליה, לא ראיתי מה יש. את בנית בית ואני קראתי לזה ביצה. זה היה עוול.
הסתכלתי על כפות ידיו, מוכרות מהחיים. עשרים וחמש שנה, ידיים משתנות פחות מפנים.
נועה. אני רוצה לחזור.
החדר שותק.
שמעת?
שמעתי.
אני רוצה לחזור הביתה. אין לי כלום בלעדייך. בלי זה, זו לא באמת חיים.
קמתי, התקרבתי לחלון. עץ עירום, ציפור אפורה יושבת בענף. חשבתי מה אני מרגישה אליו בכלל? חיפשתי בלב משהו, מצאתי רק שקט. לא קר, פשוט שקט. כמו אחרי כאב שהתרפא.
נתן, אתה תחלים. תתאושש.
נועה, על זה אני מדבר.
שמעתי. ושמחה שבאת. הסתובבתי אליו. אבל אני לא חוזרת.
למה?
חיפשתי מילים לא כואבות מדי.
אני מרחמת עליך. זה מה שיש לי עכשיו. אכפת לי ממך. אבל זה לא מתוך אהבה או חיים משותפים. מבין?
אפשר שוב…?
לא. דברים לא חוזרים. זה לא עניין של רצון, פשוט נגמר כמו באר יבשה.
נועה, בבקשה.
באתי כי איכפת לי, הבאתי תפוחים, מים, כי זה אמתי. אבל אי אפשר לחזור למה שאיננו.
עצם עיניים. שותק.
מבין.
יפה.
לבשתי מעיל, תיקנתי את הצווארון.
אגיד לאחות שישמרו עליך. תתקשר לילד, הוא צריך לדעת.
אנחנו לא…
תתקשר. הוא בנך.
לקחתי את התיק, הגעתי עד הדלת, עצרתי:
תפוחים טובים, תקח. זה עונת חורף.
יצאתי, סגרתי בשקט.
במסדרון ריח של חימום, הלכתי, הנהנתי לאחות, ירדתי במדרגות. היה קריר, ריח חזק של חורף. התקדמתי לדלת, יצאתי לרחוב.
השלג הפסיק, שקט, אור חורפי, שלג תחת הרגליים. בדרך לאוטובוס חשבתי מה לספר לרבקה. אולי כלום בינתיים, אשאר עם זה עוד קצת לבד.
האוטובוס הגיע מהר, התיישבתי ליד החלון. העיר חלפה, עצים חשופים, פנסים, אנשים עם שקיות סופר. חיים זורמים, כמקודם.
חשבתי כשבעל עוזב צעירה, לא העזיבה היא הקשה. הקושי הוא מה שבא אחרי. לא לשרוד, אלא למצוא מה עושים מעכשיו. לבנות לבד, לא לחכות, לא להסתכל אחורה.
הבטתי החוצה, חשבתי על רביעי שיעור אקוורל. המורה אמרה שנצייר נוף חורפי, לא מסתדרת עם השתקפויות על השלג, עם שבירת צבעים. אנסה.
האוטובוס עצר בתחנה שלי, ירדתי, התרעדתי מהצינה, סגרתי כפתור עליון. הדרך הביתה מוכרת, כל שלב. הנה המרקחת, המאפיה, הבניין עם הגינה הנדנדה חורקת גם כשאין ילדים.
עליתי קומה. פתחתי את הדלת בבית חמים, יש ריח מוכר. הורדתי מגפיים, נעלתי נעלי בית. נכנסתי למטבח, שמתי קומקום, סידרתי את הפינה של המפה, יישרתי קמט.
עד שהמים רתחו, עברתי לחלון הגרניום זקוף. העלים כבר באבק, העברתי אצבע, צריך לנקות.
הקומקום צלצל.
מזגתי תה, הספל בשתי כפות, מחממת ידיים.
בחוץ נדלקים הפנסים, אחד אחד, כמו תמיד בינואר מוקדם, קצת בעצלתיים.
עשיתי שלוק קטן וחשבתי, שבשישי אלך לשוק לחלב וביצים. אולי לקנות עוד תפוחים, לאפות עוגת תפוחים. רבקה רצתה ממני את המתכון מזמן.
זה מה שאעשה בשישי.
ברביעי אצייר שלג.
***
העיר בוערת בחוץ, גם בינואר. כאן אצלי שקט. זה שקט שלי, והוא לא שייך לאף אחד אחר.
הטלפון על השולחן. אולי יתקשר שוב. אולי יבקש שוב. אני אענה. אשאל מה שלומו, אבקש שיקשיב לרופא. ככה אני.
אבל לא אשוב.
את יודעת מה, נועה דיין, אמרתי לעצמי באוויר, בקול יציב, זו לא הייתה ביצה. זו הייתה חיים. פשוט לא שלו.
סיימתי את התה, שטפתי את הספל, נכנסתי לחדר, הדלקתי מנורת קריאה כי מתחת לאור התקרה אף פעם לא אהבתי לקרוא.
הספר חיכה על השולחן, מציינת מקום. פתחתי, המשכתי איפה שהפסקתי. שלג דק ירד בחוץ. הגרניום ישר. המפה קבועה.
הכול במקום.
