“אני לא אוכל מאתמול, תבשלי כל יום.” בן הזוג שלי בן ה-48 נתן לי רשימה של 5 “חובות נשיות”. הנה מה שעשיתי
כשהראל, בשבת בבוקר, פתח את המקרר, שלף את הקופסה עם התבשיל מאתמול ואמר: “נועה, את יודעת שאני לא אוכל מאוכל של אתמול. תכיני לי משהו טרי, טוב?” עמדתי ליד הכיריים עם ספל קפה, והבטתי בו כאילו הוא הגיע מכוכב אחר. לא בגלל שביקש אוכל זה קורה. אלא בגלל שהתון שלו לא הכיל בקשה, רק קביעה נחרצת. כאילו מובן מאליו שעל האישה בבית לבשל מיידית, וכאילו להגיש לו שאריות מארוחת ערב זה פשע נגד הנוחות האישית שלו.
אני בת ארבעים וחמש. עצמאית, עובדת, עם דירה משלי וחיים שבניתי לאט אחרי הגירושים. הזמנתי את הראל לעבור אליי לפני חודש, לא כדי “לשרת” מישהו, אלא כי רציתי להיות לצד בן אדם שנראה בוגר ורציני. טעיתי בהגדרה של “בוגר”.
הוא היה נראה נורמלי עד שעבר.
הכרנו באפליקציית היכרויות, הכי שגרתי שיש. הראל בן ארבעים ושמונה, גרוש, עובד כנהג חלוקה, שכר דירת חדר קטנה. בהתכתבויות היה מנומס, בפגישות ג’נטלמן. הביא פרחים, סיפר בדיחות, לא דיבר על כסף ולא התפאר בהישגים.
שלושה חודשים יצאנו, הכול רץ על מי מנוחות. לא שמתי לב לשום דגלים אדומים. בסופי שבוע הוא בא אליי, שנינו בישלנו יחד, צפינו בסרטים, טיילנו. הוא עזר לשטוף כלים, הציע לעשות קניות, החמיא לי על כל דבר. חשבתי: סוף סוף גבר בוגר ומאוזן.
ואז הציע שנעזוב את הדירה שהוא שוכר, כי “זה כבר הגיוני שנגור יחד, ממילא אנחנו כמעט כל הזמן יחד.” הסכמתי אנחנו לא ילדים.
השבוע הראשונה עברה רגיל. הוא סידר אחריו, לפעמים בישל, השאיר הכול מסודר. אבל בשבוע השני החלו לצוץ “קטנות” שניסיתי פשוט לא לשים לב אליהן.
אותן “קטנות” התבררו כמשהו הרבה יותר גדול.
הוא הפסיק לשטוף כוסות אחרי התה. כשתהיתי למה, ענה: “בכל מקרה את שוטפת בערב, למה לעשות כפול?” התחילו להיערם גרביים מלוכלכות ליד הספה. כשביקשתי שישים אותם בסל כביסה, הוא גיחך: “נועה, זו שטות. אל תבזבזי אנרגיה.”
יום אחרי יום הוא ביקש ממני להביא חפצים, להגיש, לעשות גם אם ישב ממש לידי. “נועה, תעבירי את השלט.” “נועה, תביאי לי מים.” “נועה, את רואה את המטען שלי?” וכל זה בזמן שאני עובדת מהבית, והוא בכלל חוזר בערב. התחלתי להרגיש סוג של עוזרת בבית שלי.
ואז הגיע הבוקר של התבשיל. ואחריו הערב שבו הונחה בפני רשימה.
במוצאי שבת הראל התיישב מולי על הספה, שלף את הטלפון שלו, ואמר ברצינות:
תשמעי, חשבתי שכדאי שנדבר על דברים בבית, כדי שלא יהיה בלבול. הכנתי נקודות שחשוב שנחלק בינינו.
קיוותי שהוא מדבר על חלוקת תפקידים ברוח שותפות.
הוא פתח את הטיוטה בטלפון והתחיל להקריא…
סעיף ראשון: “בישול האישה צריכה לבשל כל יום, רצוי לגוון. אני לא אוכל מאתמול, אז כל יום צריך אוכל טרי.” מצמצתי. הוא המשיך בשיא הטבעיות.
סעיף שני: “כביסה וגיהוץ זה תפקיד נשי בלבד, גברים לא מבינים בזה. החולצות שלי צריכות להיות מגוהצות ליום ראשון.” הרגשתי כעס וחוסר אמון שגואים בי.
סעיף שלישי: “ניקיון ספונג’ה פעם בשבוע, אבק לעיתים קרובות. אני עובד כל היום, אין לי זמן.”
בקול מונוטוני, כאילו זו מדריך הפעלה, המשיך:
סעיף רביעי: “אינטימיות מינימום פעמיים בשבוע. חשוב לאיזון זוגיות.” האגרוף שלי נסגר מהחזקה עצמית.
סעיף חמישי: “כסף חשבונות דירה חצי-חצי, קניות סופר על חשבונך כי את גם ככה מבשלת. אני משלם רק על ההוצאות האישיות שלי.” בסוף חייך כאילו עשה משהו הגון: “נו, הוגן, לא?”
שנייה שתקתי. ואז שאלתי: “הראל, ואיפה התפקידים שלך ברשימה הזו?” הוא הרים גבה: “מה זאת אומרת? אני מביא כסף הביתה. זה לא מספיק?” “אני גם עובדת,” עניתי. “מהבית, מלאה, ומרוויחה לא פחות ממך.” “בסדר, אבל את בבית, באוויר. אני עובד פיזית, מסתובב, עייף.”
קמתי מהספה: “הראל, בעצם אתה רוצה שאני אהיה עוזרת בית שלך רק בלי שכר?” הוא התכווץ: “עוזרת בית? זה מערך נורמלי בין גבר ואישה. זה תמיד עבד ככה.” “ככה זה היה בשנות החמישים,” עניתי. “עכשיו המאה ה-21.” הוא נאנח, כאילו מדבר לילדה: “נועה, גבר לא בנוי לבית. אנחנו הציידים, את שומרת הבית.”
אותו הלילה לא עצמתי עין. שכבתי, שומעת אותו נוחר לידי שלו ללא דאגות. כאילו הרשימה הזו והיחס המוזר הם עניין שבשגרה.
בחמש בבוקר התקבל ההחלטה. בשקט ארזתי את החפצים שלו בשני שקים, הנחתי ליד הדלת, כתבתי פתק: “הראל, קראתי את הרשימה שלך. הנה שלי:
1) חפש לעצמך שומרת בית אחרת.
2) הדברים שלך מחכים אצל הדלת.
3) תשאיר מפתח בתיבת הדואר.
4) אל תתקשר. בהצלחה במציאת עוזרת בית שתסכים לעבוד בתמורה לאיזון זוגיות.”
יצאתי מהבית עוד לפני שקם, נסעתי לחברה, שתינו קפה וסיפרתי הכול. היא רק נדה בראשה: “נועה, מזל שתפסת את זה בזמן. תחשבי מה היה קורה אחרי שנה.”
שלוש שעות אחרי זה הראל שלח: “באמת את מתעצבנת בגלל שטות כזו? חשבתי שאת אישה בוגרת.” לא הגבתי, פשוט חסמתי אותו.
אז מה עומד מאחורי רשימת הדרישות הזו?
עברו חודשיים, הרבה מחשבות. קודם כל הראל לא חיפש בת זוג אלא שירות אישי עם תוספת של אינטימיות. אישה שאמורה לבשל, לכבס, לנקות, להיות זמינה אבל לא לשאול שאלות או לבקש הדדיות. שנית, מבחינתו זו נורמה אישה מעל ארבעים היא לא בן-אדם, אלא מישהי שצריכה להודות ולשרת. שלישית, יש לא מעט כאלה הם מחביאים את זה טוב עד ש”האישה נלכדה” ואז מתחילות הדרישות.
הכי חשוב עדיף לי להיות לבד וחופשיה מאשר בזוגיות תפקודית. אני בת ארבעים וחמש, יש לי זכות מלאה לחיות לפי החוקים שלי. בלי רשימות, בלי חובות חד-צדדיות, בלי גבר שרואה בי פונקציה ולא אדם.
אם המשמעות היא להישאר לבד כך יהיה. בדידות עדיפה על עבדות במסווה של זוגיות.
ואתם? הייתם עוזבים אחרי רשימה כזו או מנסים פשרה? למה חלק מהגברים אחרי גיל ארבעים וחמש מחפשים לא בת זוג, אלא עוזרת בית? והאם נתקלתם בזה שמישהו משתנה אחרי שמעבר לבית שלך, ומתחיל להציב דרישות חדשות?
