אילנה לא הספיקה לנתק את השיחה מהבעל – ופתאום שמעה קול נשי מהעבר השני

נועה не успела להנתק מהשיחה עם בעלה ופתאום קלטה קול של אישה בצידו השני
נועה עמדה ליד החלון, מביטה בבטלה על הגשם הדק שיורד על תל אביב. השיחה עם בעלה, גדי, כמעט והסתיימה עוד שיחה רגילה, שגרתית, כמו רבות אחרות בחמש עשרה שנות נישואיהם. גדי סיפר לה על “נסיעת עבודה” בירושלים: הכול בסדר, הפגישות עוברות יפה, עוד שלושה ימים יהיה בבית.
“יאללה, גדי, נדבר,” נועה החזירה את הטלפון מהאוזן, מתכוונת ללחוץ על הכפתור האדום, אבל משהו עצר אותה. קול נשי, צעיר ומוזיקלי, נשמע בבירור מהשפופרת:
“מאמי, בוא כבר למקלחת”
ידה של נועה קפאה. ליבה דילג על פעימה, ואז דפק במהירות מסחררת. היא הצמידה את הטלפון חזרה לאוזן, אבל שמעה רק צליל ניתוק גדי כבר הספיק להעביר את השיחה.
נועה השתלהבה והתיישבה אט אט על כיסא, רגליה רועדות. בראש רצות מחשבות: “גדי מקלחת איזו מקלחת בנסיעת עבודה?” זכרון התחיל ללכוד פרטים מוזרים מהחודשים האחרונים: נסיעות עבודה שהתרבו, שיחות מאוחרות שגדי ענה להן בחדר מדרגות, בושם חדש במכונית שלו.
באצבעות רועדות נכנסה למחשב הנייד והקלידה בקלות את הסיסמה שלו אותה סיסמה מתקופות בהן היו להם רק אמון וכנות. כרטיסי טיסה, הזמנת חדר במלון “סוויטה יוקרתית” במלון חמישה כוכבים בירושלים. לשניים.
גם התכתבויות הופיעו במייל. רוני. בת עשרים ושש, מאמנת כושר. “מותק, קשה לי ככה. לפני שלושה חודשים הבטחת שתתגרש. עוד כמה זמן אחכה?”
נועה הרגישה בחילה. תמונות מראשית אהבתם צפו לה מול העיניים הוא היה אז פשוט מנהל מכירות, היא רואת חשבון שמתחילה את דרכה. בשנה הראשונה חסכו לחתונה, גרו בשכירות. יחד שמחו בכל הצלחה, תמכו זה בזו באתגרים. עכשיו הוא סמנכ”ל מצליח, היא מנהלת כספים, וביניהם תהום של חמש עשרה שנים ומרחק של עשרים ושש שנות רוני.
****
בחדר המלון גדי פסע הלוך ושוב בעצבים.
“למה עשית את זה?” קולו רטט מכעס.
רוני שכבה על המיטה, מתעטפת בכותונת משי. שיערה הבהיר פזור על הכרית.
“מה הבעיה?” אמרה, מחייכת חיוך מתנשא. “אמרת שאתה מתגרש ממנה.”
“אני אחליט מתי ואיך! את יודעת מה גרמת עכשיו? נועה לא טיפשה, היא הבינה הכול!”
“יופי!” קפצה רוני מהמיטה. “נמאס לי להיות המאהבת שמסתתרת במלונות. אני רוצה מסעדות איתך, לראות את החברים שלך, להיות אשתך!”
“את מתנהגת כמו ילדה,” לחש גדי.
“ואתה פחדן!” התקרבה אליו. “תסתכל עליי. אני צעירה, יפה, יכולה ללדת לך ילדים. מה נשאר לה? לספור לך את המשכורת?”
גדי אחז בכתפיה: “אל תדברי ככה על נועה! את לא יודעת עליה כלום!”
“אני יודעת המון,” ניתקה את ידיו. “אתה לא שמח איתה. היא שקועה בעבודה, בבית. מתי בפעם האחרונה הייתם בחופשה? דיברתם באמת?”
גדי הפנה את מבטו לחלון. שם, בתל אביב הגשומה, הבית המשותף שלו ושל נועה התפרק. חמש עשרה שנים של חיים התמוטטו באחת בגלל קלות דעת של ילדה.
****
נועה ישבה באפלת המטבח, מחזיקה בקפה שהתקרר. עשרות שיחות שלא נענו מהטלפון של גדי. על מה ידברו עכשיו? “גדי, שמעתי את המאהבת שלך מזמינה אותך למקלחת?”
הראש זורק הבזקי זיכרונות: גדי הציע לה נישואין ברוטשילד, כרע ברך והוציא טבעת. הם עברו לדירה הראשונה שלהם דירת שלושה חדרים ישנה ברמת גן. הוא תמך בה כשאמא שלה נפטרה, חגגו קידום בעבודה
הכול הלך לאיבוד השנים האחרונות משכנתא, שיפוץ, עייפות אינסופית. מתי באמת דיברו בנחת, טיילו יחד, בנו חלומות?
הטלפון רטט שוב. הפעם הודעה:
“נועה, תני לי להסביר.”
מה יש להסביר? שהיא התבגרה? ששקעה בחיים? שמאמנת כושר צעירה מבינה אותו יותר?
נועה הסתכלה במראה. ארבעים ושתיים. קמטים דקים בזווית העיניים, שיער שמלבן מדי חודש. מתי התחילה העייפות הזאת, ההרגל לחיות בשגרה בלתי נגמרת, המרדף הבלתי פוסק אחרי ביטחון?
****
“גדי, איפה היית?” רוני קיבלה אותו בחוסר סבלנות כשהגיע שוב לחדר המלון, אחרי עוד שיחה סתומה עם אשתו.
“לא עכשיו,” צנח בכבדות אל הכורסה.
“עכשיו! אני דורשת לדעת מה אתה מתכוון לעשות. עכשיו אין דרך אחרת אתה חייב לבחור.”
הוא הביט בה יפה, תוססת, בטוחה בעצמה. כזו בדיוק הייתה נועה לפני חמש עשרה שנה. אלוהים, איך עשה לה את זה?
“רוני,” שפשף את פניו בידיו “את צודקת. צריך להחליט.”
היא נצצה מאושר, חיבקה אותו: “גדי, ידעתי שתבחר בי!”
“כן, הסיט אותה בעדינות. צריך להפסיק.”
“מה?!” התרחקה ממנו, פגועה וכעוסה.
“זו הייתה טעות. אני אוהב את אשתי. נכון שיש בעיות, התרחקנו, אבל אני לא יכול לא רוצה למחוק את כל מה שצברנו.”
“אתה פחדן!” הדמעות שטפו את פניה.
“לא, רוני. פחדן הייתי כשרימיתי את נועה, חברה שלי לחיים, מי שעמדה לצידי תמיד. את צודקת אני לא מאושר, אבל אושר זה לא משהו שמוצאים במקרה, זה משהו שבונים.”
****
דפיקה בדלת נשמעה קרוב לחצות. נועה ידעה שזה הוא עלה על רכבת ראשונה חזרה.
“נועה, תפתחי, אני כאן,” קולו נשמע עייף מעבר לדלת.
היא פתחה. גדי עמד מולה לא מגולח, בחליפה מקומטת, קרן חרטה בעיניו.
“אפשר להיכנס?”
היא הנהנה. נכנסו יחד למטבח שם שתמיד ידעו לקבל החלטות, לחלום חלומות.
“נועה”
“אל תסביר,” הרימה ידה. “אני יודעת הכול. רוני, מאמנת כושר עשרים ושש. ראיתי את המיילים שלך.”
הוא הנהן בשתיקה.
“למה, גדי?”
הוא נשאר זמן רב דומם, מביט בגשם שמרטיב את תל אביב.
“כי פחדתי. כי הפכנו לזרים. כי היא הזכירה לי אותך פעם היית כזו מלאת חיים, מלאת תוכניות.”
“ומה עכשיו?”
“עכשיו” הסתובב אליה “עכשיו אני רוצה לתקן, אם תסכימי.
“ומה איתה?”
“הכול נגמר. הבנתי שאני לא יכול לאבד אותך. נועה, אני לא ראוי לסליחה. אבל אולי ננסה מההתחלה? נלך לטיפול, נהיה יחד יותר, ננסה להחזיר את מה שהיה”
נועה הביטה בבעלה איש שהזדקן איתה, מוכר עד כאב. חמש עשרה שנה זה לא רק מספר. אלה הרגלים, זיכרונות, בדיחות פרטיות, יכולת לשתוק יחד, אומץ לסלוח.
“אני לא יודעת, גדי,” אמרה ופרצה בבכי. “אני פשוט לא יודעת.”
הוא חיבק אותה בעדינות, והיא לא נסוגה. בחוץ ירד גשם, מכסה את תל אביב בשמיכה דקה.
ואיפשהו בירושלים, בחדר מלון, בכתה אישה צעירה, הבינה לראשונה בחייה: אהבה אמיתית זו לא תשוקה, לא ריגוש זו בחירה יומיומית.
וכאן, במטבח קטן ברמת גן, שני אנשים מבוגרים ניסו לאסוף את שברי חייהם. מחכה להם מסע ארוך דרך כאב, חוסר אמון, טיפול זוגי ושיחות קשות. אבל ידעו: לפעמים צריך לאבד כמעט הכול, כדי להעריך באמת מה שיש.