חתכי את הסלט יותר קטן, אמרה מרים בן-דוד ונעצרה מיד. אוי, סליחה, בתי. שוב אני מתערבת לא, חייכה נועם. את צודקת. דני באמת אוהב חתיכות קטנות. תראי לי איך את עושה את זה. החמות הראתה.
שלום, נועם. דני בבית?
מרים בן-דוד עמדה בפתח הדלת במעיל הצמר הישנה שלה עם צווארון מינק, מוכנה ומאופרת: עיניים אפורות מודגשות, שפתיים בצבע רימונים, השיער האפור מסורק בדיוק מופתי. על ידה הימנית נצץ טבעת עתיקה עם אמרלד מעושן.
הוא בשליחות עבודה, ענתה נועם. לא ידעת? בשליחות? מרים בן-דוד קימטה גבות. הוא לא אמר לי כלום. רציתי לבוא ליום-יומיים, לראות את הנכדים לפני ראש השנה.
מהחדר רצה אילי צמות בהירות, עיניים חומות, רווח חמוד בשיניים. סבתא!
ותוך רגע, מרים בן-דוד כבר נכנסה, כבר הורידה את המעיל, כבר נישקה את נכדתה על הראש. ונועם הביטה בכך והרגישה התכווצות פנימית. שש שנים. שש שנים של סבל תחת “הפיקוח” הזה.
אני לא נשארת הרבה, אמרה מרים בן-דוד, בוחנת את הכניסה. רק לראות את הילדים ואמשיך בדרכי.
אך הגורל החליט אחרת.
תוך שעתיים זה קרה. מרים בן-דוד יצאה לחצר לא עישנה ליד הילדים, ונועם העריכה זאת ולא ראתה את המדרגה החלקה מכפור.
נועם שמעה צרחה ורעש כבד. כשיצאה, ראתה את החמות יושבת על האדמה, לבנה כמו גיר, מחזיקה ברגלה.
אל תזוזי, קראה נועם, ורצה אליה. אני מיד מזמינה “מגן דוד אדום”.
ארבע השעות הבאות הפכו לטשטוש: בית חולים, צילום רנטגן, המתנה בתור לאורתופד, ריח תרופות. שבר בקרסול. לא מורכב, אבל גבס לשישה שבועות לא עניין של מה בכך.
היא לא תצא מפה, אמר רופא צעיר, ממלא טופס. לפחות שבוע מנוחה מוחלטת במיטה. אחרי זה קביים. אי אפשר לעלות לרכבת עם גבס כזה.
נועם הנהנה בשקט.
ברכב בדרך הביתה הן לא דיברו. מרים בן-דוד הביטה בחלון, משחקת עם הטבעת על אצבעה. נועם נהגה וחשבה רק על כך שהחגים מקולקלים לחלוטין.
שבעה ימים. מינימום שבעה ימים תחת גג אחד. ללא דני. שתיהן. טוב, ארבעה אם סופרים את הילדים. אבל כשיש מתיחות שקטה בבית, הילדים לא נספרים.
בערב ראש השנה, נועם קמה בשש בבוקר.
צריך לקצוץ סלטים, לאפות בשר, להמציא משהו למנה עיקרית. הילדים יתעוררו ירצו לאכול. מרים בן-דוד תתעורר תרצה להטיף.
וכך היה.
את חותכת גדול מדי, אמרה החמות, מדדה באיטיות עם קביים אל שולחן המטבח. הסלט צריך להיות עם חתיכות זעירות, אז הוא עדין. אני יודעת, ענתה נועם בשקט. ושמת יותר מדי מיונז. הכל יטבע בו. אני יודעת. דני אוהב יותר תירס.
נועם הניחה את הסכין על הקרש.
מרים, אני מכינה את הסלט הזה כבר שתים-עשרה שנים. אני יודעת איך עושים אותו. פשוט רציתי לעזור תודה. לא צריך.
מרים בן-דוד כיווצה שפתיים את ההבעה הזאת נועם זיהתה בעל-פה והלכה לחדר. הגבס הלבן הבריק בדלת, הקביים השמיעו נקישות עמומות. נועם לקחה את הטלפון ויצאה למרפסת.
בחוץ היה שקט אצלנו בשנים ההן לא היו זיקוקים בחגים, רק אורות תלויים בחלונות.
מיה, אני לא עומדת בזה, לחשה לחברה בטלפון. פשוט לא מסוגלת. היא כאן שבוע שלם. ודני נסע, כאילו זה מובן מאליו. שש שנים אני סופגת. יותר אני לא יכולה. אם זה יימשך אקח את הילדים ואלך.
היא לא ידעה שמאחורי דלת הזכוכית של המרפסת, בכורסה ליד העץ, יושבת מרים בן-דוד ושומעת כל מילה.
את השנה החדשה קיבלו בלי מילים.
אילי ויונתן נרדמו כבר בעשר, לא המתינו לחצות. נועם ומרים בן-דוד ישבו ליד השולחן סלטים, חיתוכים, טלוויזיה שרק זימרה חרישית. הן לא הביטו זו בזו.
שנה טובה, אמרה נועם כשמחוגי השעון התקבצו לשתים-עשרה. שנה טובה, ענתה החמות.
נקשו בכוסות, שתו לגימה, והלכו לישון.
למחרת בבוקר דני התקשר.
אמא, את בסדר? נועם, איך היא? בסדר, ענתה נועם. גבס. שבוע במיטה, ואז נראה. אתן מסתדרות?
נועם שתקה, מביטה על דלת הסלון הסגורה.
מסתדרות.
נועם, אני יודע שזה לא קל
אתה בשליחות, דני. אתה שם, אני פה. עם אמא שלך. בחגים. בוא לא נדבר על זה.
היא ניתקה את הטלפון ובכתה. בשקט, שלא ישמעו. בחדר האמבטיה, כשהמים זורמים בחוזקה. עיניים חומות עם עיגולים כהים הביטו בה מהמראה.
שלושים ושתיים שנים, שני ילדים, שש שנות נישואין. והתחושה שהיא תקועה בחיים זרים, קרים.
בבוקר הראשון של השנה, מרים בן-דוד ביקשה שתחפש לה מסמכים בתיק. צריך למצוא תעודת זהות וקוד משתמש, פירטה. רוצה לקבוע תור ב”כללית”.
נועם פתחה את התיק הישן וחיפשה. קבלות, פנקס, תעודת זהות ופתאום מצאה צילום. שלפה אותו בלי לחשוב.
זה היה צילום ישן, שחור-לבן, עם פינות מקופלות. אישה צעירה בשמלת כלה. בערך בת עשרים ושבע, אולי קצת יותר. יפה ובוכה. עיניים נפוחות, איפור מרוח, שפתיים רועדות.
נועם הפכה את הצילום. מאחור, בדיו דהוי היה כתוב: “היום בו הבנתי שלעולם לא יקבלו אותי. 15 באוגוסט 1990.”
נועם הביטה זמן רב בכתב. אחר כך בתמונה. שוב בכתב. 1990. שלושים ושש שנים אחורה. היום מרים בת שישים ואחת. אז הייתה בת עשרים וחמש. כלה. בוכה.
מצאת את המסמכים? נועם נבהלה. מרים בן-דוד עמדה בדלת, נשענת על הקביים. אני נועם רצתה להסתיר את התמונה, אבל לא הספיקה. החמות ראתה.
פניה של מרים השתנו מיד. כאב ישן, חשש, אולי קצת אשמה.
תני לי.
נועם נתנה את הצילום בשתיקה. מרים בן-דוד הביטה בו זמן רב, ואז הכניסה אותו לכיס החלוק.
התעודת זהות בכיס הצדדי. שמאל. והלכה.
בלילה השלישי של ראש השנה, נועם התעוררה מרחש. יונתן ישן לידה עבר אליה מאז שדני נסע. אילי נחרה במיטתה. הרחש בא מהסלון.
נועם יצאה. בחושך, שרק הגרלנדה הכחולה על עץ האשוח האירה, ישבה מרים בן-דוד. הרגל מגובסת מונחת על שרפרף. בידיה אותה תמונה.
לא ישנה? שאלה נועם בשקט. החמות נבהלה. הרגל כואבת שתקה. וגם
נועם התקרבה וישבה לידה, על מסעד הכורסה. ריח מנדרינות ואורן. הגרלנדה הבהבה כחול, צהוב, כחול
זו את בתמונה? בשמלת כלה?
שתיקה ארוכה.
אני.
מה קרה אז?
מרים בן-דוד דיברה אחרי זמן. בלחש, מביטה לצד העץ.
החמות שלי. אמו של חיים. היא שברה אותי. בשלוש שנים גמרה אותי. נועם עצרה נשימה.
היא שנאה אותי מהיום הראשון. הייתי מבחוץ, ממשפחת פועלים, הם “משלנו”, אנשי הספר. חיים בחר בי, והיא לא סלחה לו. כל יום הטיפה. כל מילה, כל תנועה שלי. לא בישלתי מרק נכון, לא גיהצתי חולצה טוב, לא גידלתי את דני כראוי. אמרה שאני לא ראויה לבן שלה. אמרה מולו. מול אורחים. מול שכנים.
נועם הקשיבה ומצאה את עצמה בכל משפט.
אחרי שלוש שנים אושפזתי.
התמוטטות עצבים. לקחתי כדורים להרגעה בערמות. הידיים רעדו עד שאי אפשר היה להביא כף למרק. הרופאים אמרו לחיים: או שהיא עוברת דירה או שלא תצא מזה. חיים בחר בי. התעמת עם אמו. היא הלכה.
ומה אחר כך? ואז היא נפטרה. חצי שנה זמן. הלב לא הספקתי לא כלום. לא למחול, לא להיפרד. היא השאירה לי רק את הטבעת הזו. בצוואה כתבה: “לכלה שגנבה את בני”. אני עונדת אותה שלושים שנה. כל יום. כדי לזכור.
לזכור מה? מרים בן-דוד הסתכלה סוף סוף בנועם. באור הנקודות הכחולות עיניה נצצו מדמעות.
נשבעתי אז שלעולם לא אהיה כזו. לא אענה לכלתו של בני. לא אהרוס את משפחתו בגלל קנאה.
הורידה ראש.
ולא הבחנתי שהתדרדרתי אפילו יותר. בסלון שקט, רק קליק של שנאי הגרלנדה.
שמעתי את השיחה שלך, אמרה מרים בן-דוד. במרפסת. בליל ההוא. אמרת שתעזבי. שתיקחי הילדים. בגללי. לנועם עצר הלב.
מרים
לא צריך. הבנתי הכול. שש שנים אני מגיעה ומקלקלת לכם חיים. מטיפה, מתערבת. חשבתי הרי אני עוזרת! אני יודעת הכי טוב! הרי אני אמא ובאמת אני רק פוחדת. פוחדת ששוב יאבדו אותי. שלא אהיה חשובה, כמו שחיים בחר בי ושכח את אמו. ומהפחד אני גורמת בדיוק לזה.
נועם שתקה.
בתמונה אני בוכה, כי רגע לפני שהחמות אמרה לי: “לעולם לא תהיי משלנו. את זרה פה ותישארי זרה”. אמרתי משהו דומה לך? נועם הורידה עיניים.
במילים לא. אבל
אבל גרמתי לך להרגיש כך.
כן.
מרים בן-דוד הנהנה בכובד.
סלחי לי, נועם, ילדתי. לא התכוונתי. חשבתי שאני אחרת. ולא שמתי לב שהפחד שינה אותי.
ישבו עד הבוקר. דיברו. שתקו. שוב דיברו. מרים בן-דוד סיפרה על חיים, שנפטר לפני שבע שנים.
על הפחד בדירה ריקה, כשהבן היחיד מתרחק
נועם סיפרה על העייפות שלה. איך היא מרגישה שקופה בביתה. איך ניסתה להיות “טובה”, ולא הצליחה.
לפנות בוקר, כשקווי האור הראשונים הופיעו, אמרה מרים בן-דוד:
יודעת מה מפחיד אותי? שיום אחד אילי תתחתן, ואני אעשה בדיוק כמו שעשיתי לך. כמו מחלה שעוברת בדם. החמות שלי עשתה לי, אני עשיתי לך. חייבים לשבור את השרשרת.
נועם תפסה את ידה, בפעם הראשונה זה שש שנים.
תשברי אותה.
אנסה, בתי. אנסה.
בחמישי בינואר הכינו יחד.
חתכי את הסלט קטן יותר, אמרה מרים בן-דוד ועצרה מיד. אוי, סליחה, בתי. שוב אני לא, חייכה נועם. את צודקת. דני אוהב חתיכות קטנות. תראי לי.
החמות הראתה. אחר כך הראתה איך למלוח נכון, איך לערבב ברכות שהירקות לא ייהפכו לדייסה. אילי הסתובבה לידן, גונבת תירס מהקופסה.
יונתן שיחק בחדר.
סבתא, שאלה אילי, למה אף פעם לא באת אלינו לכזה הרבה זמן?
מרים בן-דוד הביטה בנועם. זו חייכה בחום:
כי סבתא הייתה עסוקה מאוד. ועכשיו תבוא יותר. נכון?
נכון, השיבה מרים בן-דוד. אם תקראו לי.
נקרא! תמיד נקרא!
בערב, קראה מרים בן-דוד לנועם.
בואי, בתי.
נועם התיישבה ליד הספה. החמות הסירה את טבעת האמרלד מהאצבע, הסתובבה בה בידיה.
זו הטבעת של החמות שלי. הדבר היחיד שנותר ממנה. שלושים שנה ענדתי אותה בשביל לזכור את העלבון. שאני “זרה”.
היא לקחה את ידה של נועם והניחה את הטבעת על אצבעה.
עכשיו היא שלך. שתזכיר לך משהו אחר. שאפשר לשנות, לשחרר את העבר.
מרים
אמא. תקראי לי אמא. אם תרצי.
נועם ניסתה לומר משהו, אבל הקול רעד. אז פשוט חיבקה בדמעות את החמות לראשונה זה שש שנים.
בחוץ ירד שלג שקט נדיר כל כך בחגי תשרי. עץ חג מולד נצץ באורות. מהחדר עלה צחוק של אילי.
ונועם פתאום הרגישה: החגים כלל לא התקלקלו. הם רק עכשיו התחילו באמת.
כך זה בחיים לפעמים צריך להחליק על מדרגה קפואה כדי למצוא את הדרך ללב של קרוב. שהקשרים הכי מסובכים נפתרים לא בכוח, אלא ב”סלחי לי” אמיתי.
שנה טובה, קוראים אהובים! שלווה ואהבה לכל אחד ואחת.
האם גם לכם קרה שמצאתם שפה משותפת דווקא כשהתקווה לגמרי אבדה?
