10 ביוני
חזרתי הביתה מהעבודה אתמול, וכבר ליד הדלת חיכתה לי שושנה, השכנה מקומה אחת למטה. היא פנתה אליי במבט מודאג ואמרה: תמר, כל יום יש אצלך בבית צעקות של איזה גבר, כבר אי אפשר לסבול את זה, כל הבניין שומע. עמדתי המומה מולה ולא מצאתי מילים. הרי אני גרה לבד. איך זה ייתכן?
באמצע הלילה כבר לא יכולתי להירדם. ניסיתי להרגיע את עצמי, אולי פשוט שכחתי טלוויזיה דולקת, אולי היא מתבלבלת. אבל כל הדרך חזרה מהעבודה רק חשבתי על המילים שלה. נכנסתי אל הדירה, בדקתי כל חדר, נגעתי בידיות הדלתות והחלונות, וראיתי שהכול נעול. שום דבר לא חסר. הכול בדיוק כמו שהשארתי. ובכל זאת, זה הרגיש לי שונה, כאילו יש משהו שאני מפספסת.
הבוקר קמתי עייפה לגמרי והחלטתי שאני חייבת לברר מה קורה, אחת ולתמיד. התקשרתי למשרד ואמרתי ששפעת השביתה אותי. יצאתי החוצה בשעה רבע לשמונה, וראיתי ששושנה מבחינה בי. נכנסתי לרכב, נסעתי כמה מטרים, חניתי בצד וחזרתי בחשאי אל הדירה דרך הדלת האחורית. הסתתרתי מתחת למיטה, ליבי דופק בחוזקה, והשתדלתי לא לזוז, אפילו לא לנשום.
השעון בקיר נראה כאילו עוצר. סביב רבע לאחת עשרה, שמעתי מפתח מסתובב בדלת הראשית. מישהו נכנס. שמעתי צעדיו עוברים במסדרון בנוחות, כאילו זה הבית שלו. קול חריקת הנעליים על הפרקט היה מוכר בצורה מטרידה. הוא נכנס ישר אל חדר השינה. ואז שמעתי אותו, גבר, בקול רם, קצת זועף: שוב הפכת פה את כל הבית
הוא אמר את שמי. לא הייתי צריכה לראות אותו בשביל לדעת מי זה. גופי התכווץ מפחד הכרתי את הקול שלו היטב. חשבתי שאני הוזה, אבל הכול היה אמיתי.
מאוחר יותר, לאחר שכל האירוע נגמר, גיליתי את האמת: בעל הדירה, רפי, היה נכנס אל הבית שלי בכל פעם שיצאתי לעבודה. לו היו המפתחות, הוא ידע בדיוק מתי אני יוצאת וחוזרת הרי סיפרתי לו בלי לשים לב בשיחות אקראיות.
לא קרה שהוא גנב משהו, ולא היה שום סימן לפריצה או הרס. פשוט, הוא חי כאן, בין הצללים. חלץ נעליים במסדרון, התיישב על הספה שלי, פתח את הטלוויזיה, אכל מהמקרר, הרגיש ממש בבית. לפעמים היה מתקלח ואף נשכב על המיטה שלי.
עבורו, הדירה נשארה שלו למרות ששילמתי לו אלפי שקלים בחודש, למרות שהרגשתי כאן סוף סוף בטוחה. הוא היה מתלונן בקול רם על הבלאגן, על הבגדים על הכיסא, על השגרה שלי. כל זה עבר דרך הקירות והגיע לאוזני השכנים.
הוא אפילו לא הסתיר את שמי. הוא ידע יותר מדי.
כשהמשטרה הגיעה ועצרה אותו, הוא הביט בנו המום ואמר: פשוט רציתי לבדוק שהכול בסדר, הדירה הרי שייכת לי. מאז, הבטחתי לעצמי לא משנה כמה הדירה נראית לי נוחה, אני מחליפה מנעולים מיד ביום הראשון. שום ביטחון לא שווה את חוסר המנוחה שהרגשתי.
תמר.
