היום חזר על עצמו כמו רוטינה ישנה, אבל משהו בלב נדמה לי נקרע. קמתי בבוקר, קיבלתי מסר ממזכירת הכנס: “הקשר עם ההנהלה צריך להיות מושלם”. הלחץ כבר נשטף עלי כשהרמת את צווארון החולצה הלבנה וחשבתי על החגורה שהייתה לי ממתנה מלונדון. הוצאתי את הקרש המסתובב וקרעתי שלושה קישורים, משיב לעצמי: “איפה היא? תביא לי את מה שביקשתי, האחת שהבאת בטיסה”. מרים, אשתו, חיפשה בתיק ואספה את החגורה המדויקת, והעבירה לי אותה בלי לומר מילה.
הקשר שלי עם החגורה לא היה חלק סגרתי אותה בקשר חזק, אבל הרגשתי שזו רק המחאה הראשונה של היום. הסתכלתי במראה, תפסתי את הקשר על הצוואר, והרגשתי איך הקפיצה של המראה משקפת אותי כאדם שכזה מושלם מבחוץ, פגום בפנים. קראתי למרים: “הורידי את החביתה, אל תכניסי עוד”. לקחתי את המוטיב של קפה קר והתחלתי להרים את הטוסט, אבל הקול במחשבותיי היה מלא טינה: “הקפה קר! שום דבר כאן לא מתנהל כשצריך!”
בפתח המטבח התגלתה לי נכדתי, ליאורה, שהגיעה אתמול עם בתה, רונית, לשהות שבוע שלם אצלנו. היא עמדת על המשקוף, צופה בי בעיניים גדולות, משקפת את כל חיי חמשת השנים. קראתי אליה בחום: “בואי לשלי, חמודה”. ישבתי לה על הברכיים ונסתי שיחה רכה, מקווה שהיא תצחק, תקפוץ ותחבק אותי. היא הסתכלה עלי בתמימות ושאלת: “סבא, למה אתה מדבר אלי כך? זה דבר של אנשים טובים”.
הייתי מופתע, חייך לה ועניתי: “האם אני לא טוב?” היא חייכה: “לא, זה קר כאן”. נגעה בחזה שלי ברכות, נמשכה אל מרים, נישקה אותה ברכה של בוקר: “בוקר טוב, סבתא”.
הקול של המנוע של המונית, שהנהג חיכה לי במדרון, השמיד את השקט. חרגתי מהשולחן, קפצתי על החליפה, נעלתי את המכנסיים המבריקים שנכנסו אליהם אחרי ערב, תפסתי את המזוודה ויצאתי למשרד: “אל תחכו לארוחת הצהריים, בערב אולי אריד”.
בדרכי למעלית הרגשתי את הרוח כמתפרקת, אנרגיה של מנהל, של אדם שמפציץ הרים עם ידיים של עובדי המפעל שלו. כל פקודה משלי מתבצעת, לא משנה כמה קושי רק לשים תאריך, לבדוק תוצאה, להקפיד על זמן. אני מרגיש שהעולם של השריף לא מכה אותי.
אבל מילות ליאורה נשארו בחזה “קר”. הרגשתי קפץ כאילו הוא נבקע, מילה קטנה משקפת פגיעה עמוקה. גלגלתי את ראשי במרוץ: “האם אני קפדן? אולי אני רק מחמיר”.
בין הקומה השנייה והשלישית ראיתי גור קטן, בן חודשיים, חבוי מתחת לחימום, מביט בבהלה באנשים שעוברים. חשבתי: “הפיצה הזו נרחבה במדרגות, אשאל את השומר להסיר אותו”. אך לא ראיתי שומר, והשלג שנצבר בחוץ כיסה את השבילים והחצר.
הפצעתי את עצמי באומרי “ממהר!”, עצרתי ליד האספלת, מחכה לוולודיקה, הנהג האישי שלי, לבוא ולשאת אותי למשרד. נגעתי במושב, אמרתי לו: “במשרד”.
בפנים, אני מרגיש שהמחשבה שלי מתפרקת. “אף אחד לא יוכל לומר לי מה לעשות”, חשבתי. “הם מפחידים, אבל ליאורה לא מפחדת. היא חכמה ונקייה בלב”. האם היא באמת אומרת אמת? היא חוותה את הקור שלי והקפיצה.
במכונית, וולודיקה הביט בהפתעה כשפניתי אליו בנימה רכה: “היום הכביש חלקלק”. הוא הרים גבה, כי אנחנו כמעט לעולם לא מדברים כך. “אין בעיה, אנחנו על קפיצות, וההליכה על הקרח קשה”.
הסתכלתי מהחלון על האנשים בתחנה, מתעטפים במעילי עור וקומבינזון. ציינתי לוולודיקה: “הנה ליזה מהמחלקה למזון”. היא הייתה כמעט בגילה של בתי. הזמנתי אותה להתקשר: “תעלה לעבור, לפני שתתקרר”. היא חייכה והשתלבה במושב האחורי, מביטה אלי עם עיניים נוצצות.
שאלתי אותה: “מה מחביאת בתיק?” היא שלפה חתול צעיר, רעש חום בעיניים, מספרת: “הוא קפאון בתחנה, קפא, האנשים מתעלמים. קיבלתי אותו לשמור עליו, אחרי המשמרת אחזיר אותו לביתו”. היא סיפרה על בנה, שבע שנים, שעובר כיתה א’, מתמודד בעצמו.
זכרתי את הפעמים שגרמתי למחלקה לעבוד שעות נוספות ללא צורך, והבין שהבן של ליזכה היה שם לבד. אמרתי לה בחום: “תשמרי על החתול, תני לו חיזוק, קחי יום חופשה, תחגיגה יום הולדת לבנה”. היא חייכה, אמרה: “אתה באמת מתחשב”.
בפנייתי לשולחן, שאלתי את וולודיקה אם יש לו חתול. הוא ענה: “שניים, שני פרצופיות חמודות”.
בצהריים, אחרי הפסקת אוכל, דיברתי עם מזכירי, שואל אם יש לו נכדים הוא חייך: “שניים, שודדים”. שאלתי אם יש לו חתול הוא חייך: “כמובן, החתול שלנו הוא המלך בבית”.
בערב, אחרי שהשחררתי את וולודיקה, עליתי לקומה שלי. בין הקומה השנייה והשלישית פגשתי שוב את הגור הקטן, שכעת היה חם על החימום, עם פתיון של אוכל ומטבח קטן. חיבקתי אותו והרגשתי חום של פעם.
ליאורה ראתה אותי והקפיצה: “סבא! ביקשתי שאמא תביא אותו, היא אמרה שלא”. אמרתי: “למה לא? אני מסכים”. חיבקתי את מרים ונשקתי אותה בחיוך. “רק נשטוף אותו ונקרא לו שם”.
לאחר שעה, קראתי לו “טיפי”. הוא יושב על ברכיה של ליאורה, והיא על ברכיה של סבא. היא נוגעת בחזה שלי בחיוך: “סבא, כאן כבר לא קר”. אמרתי: “יהיה חם תמיד, כי יש כאן חתול”.
