איך ממשיכים מכאן בלעדייך? מה עליי לעשות ואיך אוכל לחיות הלאה? – דמעות זולגות על לחייו ובליבו פעורה ריקנות, במקום הלב נפערה שם עכשיו בור שחור ולרי אהב את איריס עוד מהתיכון; קטנה, עדינה, מנומשת בשיער ג’ינג’י – כך ראה אותה לראשונה, ובכיתה ו’ כבר התאהב בה עד כלות. איריס הייתה צעירה ממנו בשלוש שנים, תלמידה מצטיינת, צנועה וביישנית. ולרי נמשך אליה כל שנה יותר – הביט בה בהפסקות בזמן שקיפצה עם החברות בחצר בית הספר, פרפר צבעוני כל-כך, וחלם שיום אחד יתחתנו. כשחזר מהצבא הלך ישר לבית הוריה עם זר פרחים כפול בשביל לבקש את ידה. אביה היה איש קשוח, ושוחח איתו בחדר נפרד, אך בסוף, עם חיוך, לחץ את ידו והסכים. החתונה הייתה שמחה וגדולה, קרובי משפחה מכל הארץ הגיעו, שלושה ימים בירכו את הזוג הטרי. עיני איריס נצצו מאושר ולרי היה גאה באשתו – לדעתו היא הייתה הכלה הכי טובה ביישוב. תוך שנתיים, בעזרת ההורים, בנה בית. איריס התעופפה מאושר – שלושה חודשים לפני שהתינוקת נולדה, עברו לביתם החדש. נולדה בת וקראו לה אוקסנה, על שם סבתא של איריס. התינוקת הייתה חזקה ובריאה, אך עבור איריס הלידה הייתה מבחן קשה. שנה שלמה הייתה חיוורת וחלשה, ולרי לקח אותה לרופאים אך הם רק אמרו שצריך זמן להחלים. כשבתם הייתה בת שנה וחצי, איריס גילתה שוב שהיא בהיריון. הרופאים יעצו לה להפסיק – גופה עדיין חלש, ואולי לא תצלח ההיריון. אך איריס לא הסכימה לשמוע: “אני את הילד שלי לא עוזבת! מה שיהיה – יהיה, הכל בידי שמיים.” החודש האחרון היה קשה מאוד, איריס אושפזה. בבית חיכו בת קטנה ובעל אוהב שריחש רעות. בסוף הלידה – ליבה נדם, אבל הספיקה ללדת תאומות נפלאות. ולרי היה שבור. בבית הקברות הביט בריק העצום של פני האדמה, ובזיכרונו התרוצצו קטעי חיים עם איריס, ימי אושר, צחוקה. הוא התמוטט על ברכיו ובכה כאריה פצוע: “איך, איך אמשיך בלעדייך? מה אעשה עכשיו? למה לי להמשיך לחיות?” דמעות זלגו על לחייו, בלבו נפער חלל, במקום הלב – חור שחור. אחרי ההלוויה נרפה בשתייה – עשה הכל כדי לא לשמוע את קולה, לשכוח מצחוקה. הוריה של איריס אספו את הבנות אליהם – חשבו שלולרי לא ישוב ממנו ויוכל להיות להם אבא. בליל הארבעים, שתוי נפל ונרדם, ובחלום באה אליו איריס, לבושה לבן, שיערה הג’ינג’י מפוזר, נוגעת בראשו ולוחשת: “ולרי, אהובי, מה אתה עושה? הילדים זקוקים לך כמו שאתה היית זקוק לי. אם אתה עוד אוהב אותי, אל תעזוב אותן – תאהב אותן כפי שאהבת אותי.” כשקם בבוקר חזר להוריה של איריס מסודר ורציני, נשק לאמא, חיבק את אביה, ולקח בחזרה את שלוש בנותיו הביתה. מאז חי איתן, היה גם אבא וגם אמא – למד לבשל, לכבס, לסרוג, והיה קולע להן צמות ססגוניות, טוב יותר מכל אמא. הבנות תמיד הצטיינו בלימודים, ואם מישהו פגע בהן – ולרי עמד להגן עליהן. שכנים שאלו: “ולרי, למה לא תתחתן שוב? בחור טוב, צעיר – הבט כמה נשים מסתכלות עליך!” והוא ענה: “אני כבר נשוי מזמן. יש לי שלוש כלות בבית, ואביא להן עוד אחת? עם ארבעה לא אצליח להסתדר!” בשנים של לילות לבנים ועבודה קשה, גידל את בנותיו לתפארת. כשהיו בתיכון, התחילה שכנה לבקר: מביאה פטריות, דג מלוח – והוא, שלא רצה להעליב, אמר: “את מי מבנותי את הכי אוהבת?” אמרה: “לא רוצה את בנותיך! עוד מעט ילכו. אני אוהבת אותך.” אז נתן לה תמונתו: “קחי, ואהבי אותי בביתך כמה שתרצי.” חזרה הביתה עם תמונה ובלב שבור. הבנות גדלו, הלכו ללימודים, אבל תמיד בילו סופי שבוע וחגים אצל אבא. אחר כך חיתן אותן, עם כל חתן דיבר באריכות כמו שעשו עמו. שלושת הנסיכות זכו באב שמח ובריא – ולרי הנחשב ביותר ביישוב! ביום הולדתו ה-81 חלם שוב: בשדה הפתוח עומד צעיר ויפה – לקראתו רצה איריס, לבנה, יחפה, שיער ג’ינג’י מנצנץ באור השמש. פותח זרועות, ליבה פועם בחוזקה. נפגשים, מתחבקים, איריס מרימה עיניה ואומרת בלחש: “ולרי, עשית את כל הכבוד. הבנות שלנו חיות באושר – אני תמיד התפללתי עליך, ראיתי הכל מלמעלה. בוא, מפה נהיה יחד לעולם.” ויחד צעדו בשדה ירוק וקסום. ביום הזיכרון לולרי הגיעו כל בני המשפחה. הבנות כאבו את הפרידה, אבל ידעו – עכשיו הוא סוף סוף עם אהבת חייו. זהו סיפורו האמיתי של אבא לדוגמה, שבחר להקריב את חייו עבור בנותיו האהובות. זיכרון יקר ונצחי – ומה דעתכם? שתפו בתגובות, עשו לייק והרשמו לעמוד בשביל עוד סיפורים!

מה אעשה בלעדייך? איך אפשר להמשיך? למה לי בכלל להמשיך לחיות? דמעות זלגו על לחייו של אביתר, וכל-פנימיותו הייתה ריקה. בליבו, במקום שהיה באהבה גדולה, הייתה עכשיו חלל שחור.

אביתר התאהב באילה עוד מהימים שלמדו יחד בבית הספר היסודי. קטנה, עדינה, ונמשים חומים פזורים על אפה. כך בדיוק פגש בה בפעם הראשונה, וכבר אז, בכיתה ו’, התאהב בה עד עומק נשמתו.

אילה הייתה צעירה ממנו בשלוש שנים. תמיד למדה מצטיין, הייתה תלמידה טובה וצנועה, ועם זאת ביישנית מאוד.

שנה אחרי שנה הלך ליבו של אביתר ונמשך אליה יותר. הביט בה בהפסקות, במיוחד כאשר קפצה בחבל עם חברותיה במגרש בית הספר, קלילה וצוהלת כמו פרפר צבעוני. הוא חלם שביום מן הימים יתחתן איתה.

כשחזר מהשירות הצבאי, עוד באותו הערב הגיע אל אילה, ופרח בידו לבקש את ידה.

אבא של אילה היה אדם קשוח ורציני. הוא שוחח עם אביתר זמן רב, בחדר נפרד, ולבסוף פנה אליו עם חיוך רחב ולחץ את ידו בהסכמה.

החתונה הייתה שמחה והרבה בני משפחה הגיעו, גם הרחוקים ביותר. את הזוג בירכו במשך שלושה ימים. עיניה של אילה נצצו באושר, ואביתר היה גאה ונרגש והוא האמין שזכה בכלה הטובה ביותר בכל היישוב.

כעבור שנתיים, בסיוע ההורים, הצליח אביתר לרכוש בית משלו. אילה הפכה למאושרת ביותר בעולם שלושה חודשים לפני לידת בתם הבכורה, עברו לגור בבית החדש. אושר אמיתי.

נולדה להם בת בשם גאיה, על שם סבתא של אילה. הילדה הייתה חזקה ובריאה, אך עבור אילה, הלידה הייתה מבחן קשה במיוחד.

שנה שלמה אחרי הלידה, אילה נראתה חיוורת ונטולת כוחות. אביתר לקח אותה לרופאים, ואלה הנידו בכתף ואמרו בלשון אחת רק הזמן יעשה את שלו, צריך לתת לגוף להתאושש.

כשגאיה הייתה בת שנה וחצי, גילתה אילה שהיא שוב בהריון. הרופאים המליצו לה להפסיק את ההריון הגוף עדיין לא התאושש, ואולי אף לא תוכל להחזיק את ההריון. ואם תצליח, ייתכן שלא תוכל ללדת בבטחה.

אביתר ניסה לשכנע יחד עם הרופאים, אך אילה עמדה על שלה.

אני לעולם לא אוותר על הילד שלי! אין לו כל אשמה שבחר לבוא לעולם. יהיה אשר יהיה, היא אמרה, הכול בידי שמיים!

החודש האחרון היה קשה במיוחד, ואילה אושפזה בבית החולים. בבית המתינה לה ילדה קטנה, ובעלה הדואג שחש ייסורים כבדים.

התחושה הרעה לא הטעתה אותו. החשש התממש. הילדה נולדה, אך לבה של אילה קרס ולא שרדה את הלידה. עם זאת, בטרם הלכה, הביאה לעולם תאומות מקסימות.

אביתר היה שבור מיגון. בלוויה עמד והתבונן בקבר, מבטו היה כבוי וחסר חיים.

מול עיניו חלפו כל אותם ימים מאושרים עם אילה, חיוכה ונעימת קולה. צחוקה העליז הדהד באוזניו ללא הרף. הוא קרס על ברכיו וזעק בבכי, כאדם פצוע וגלמוד.

איך אחיה בלעדייך? מה אעשה עכשיו? דמעות זלגו ללא הרף, והלב בפנים התכווץ והתרוקן.

לאחר ההלוויה, אביתר שקע בעצבות. בילה בלילותיו בבדידות ושכח מה כל שמחה. שתה כדי לשכוח, לנסות להימנע מהמחשבות על אילה, על צחוקה המתגלגל.

הוריה של אילה לקחו אליהם את הבנות. הם חששו שאביתר לא יוכל להתאושש ולהיות להן לאב טוב.

ביום הארבעים למותה של אילה, אחרי ששתה יתר על המידה, נרדם בסלון וחלם חלום. אילה הופיעה מולו, לובשת שמלת קיץ לבנה, שערה פזור וגולש, נצנצים בשיער בגווני נחושת באור השמש.

היא ניגשה אליו, ליטפה את ראשו, ודיברה אליו בשקט ובעדינות ממש כפי שהייתה עושה:

אביתר, אהובי, מה אתה עושה לעצמך? לא חבל? עיניה הירוקות חייכו אליו וחיוך על שפתיה.

הבנות שלנו כמעט אינן רואות את אבא, מתגעגעות כל-כך. אתה צריך להיות להן, כמו שהיית צריך אותי. אם עוד יש בך אהבה אליי, אל תעזוב את בנותינו תאהב אותן כמו שאהבת אותי.

התעורר אביתר ראשו צלול, קרן שמש מהחלון ליטפה את לחיו.

עם עלות השחר, הגיע לבית הוריה של אילה מגולח, נקי ומסודר, כולו מלא החלטיות ותבונה, כאילו התבגר בבת-אחת בעשרות שנים. הוא נישק את ידי חמותו, חיבק את חותנו, לקח את הבנות והחזירן הביתה.

מאז, היו ארבעה בבית. אביתר השתדל להיות גם אבא וגם אמא. למד לבשל, לכבס ולשפות גרביים, ואפילו לקלוע צמות לבנותיו טוב יותר מכל סבתא. בבית הספר הילדות הצטיינו והיו חביבות על כולם.

אם פגע מישהו בבנותיו, היה מגן עליהן כאריה.

שכנים שאלו לא אחת:

למה אינך נושא אישה שוב? אתה עוד צעיר, נראה טוב, בריא. תראה כמה נשים מתבוננות בך

והוא היה עונה בפליאה:

אני כבר מזמן נשוי.

תראו, בבית שלי שלוש כלות, ועוד אחת אכניס? עם ארבע נשים לא אוכל להתמודד

כך, בהומור ובהמון עבודה קשה, בגידול בנותיו ותמורת לילות ללא שינה, גידל אביתר שלוש בנות חכמות ויפיפיות.

כשהבנות היו בתיכון, התחילה שכנה לבוא לעתים קרובות פעם פטריות מיובשות, פעם טחינה ביתית, מנסה כל דרך להתקרב אליו.

ראה שאין הוא מצליח להרחיקה בדרכי נועם אך לא רצה לפגוע. הזמין אותה ערב אחד ושאל:

איזו מהבנות שלי את הכי אוהבת?

והיא ענתה:

הבנות שלך לא מעניינות אותי! תכף יסיימו בית ספר ויעזבו. ומה איתך? תישאר לבדך? אני אוהבת אותך, לא אותן!

הביט בה אביתר ונתן לה תמונה שלו:

הנה תמונה שלי תאהבי אותי בביתך כמה שתרצי.

כך חזרה השכנה לביתה, עצובה ומיואשת.

הבנות גדלו, למדו באוניברסיטה, אך מעולם לא שכחו את אבא. בסופי שבוע ומועדים תמיד הגיעו לעזור בעבודות הבית ובגינה.

ואז, בהגיע העת, השיא אביתר את שלוש בנותיו. עם כל חתן שוחח כפי שפעם שוחח עימו חותנו; איחל לכל אחת רק אושר.

הבנות גדלו, בנו בתים, היו להן ילדים, טרדות ודאגות. אבל כל אחת שמרה על אביה והמשפחה הפכה מלוכדת יותר ויותר.

בכל חג או שבת כולם נאספו אצלו בבית שבמושב. גם בנות, גם נכדים, גם נין קטן כולם אהבו את אביתר.

כשמלאו לו שמונים ואחת, שוב חלם חלום.

ראה את עצמו עומד בשדה, צעיר ויפה, כתפיים רחבות, שיער שחור. אליו רצה אילתו! לובשת שמלת קיץ לבנה, יחפה, שערה לוהט באור ודבש השמש.

הוא פרש זרועות בשמחה, ליבו הלם בעוז. נפגשו והתחבקו. אילה הרימה אליו עיניה ואמרה בשקט:

אביתר, גיבור שלי, כל כך שמחתי לראות איך הצלחת להעניק לבנותינו חיים מאושרים. תמיד צפיתי בך, תמיד התפללתי עבורך בכל יום. נטלה אותו בידה ברוך.

בוא, עכשיו נהיה יחד באמת.

ואז צעדו שניהם על הדשא הירוק יחדיו.

כל המשפחה הגיעה ליום השנה של אביתר. לבנות היה קשה להיפרד, אבל כל אחת מהן ידעה שהוא מצא שלווה לצד אהובתו.

הסיפור הזה סיפור אמיתי, כזה שמלמד: לפעמים אדם בוחר להקדיש את חייו לאהבתו ולילדיו, לא להנאת עצמו. בכך הוא זוכה למהות האהבה האמיתית נתינה ללא תנאי. יהי זכרו ברוך.

כתבו בתגובות מה אתם חושבים, סמנו לייק, ועקבו אחרי הדף לקרוא עוד סיפורים מעוררי השראה.