איך אני אמור להמשיך בלעדייך? מה לעשות עכשיו? בשביל מה לי לחיות? דמעות זלגו על לחייו, וריקנות עמוקה מילאה את ליבו, שם הייתה עכשיו חלל שחור במקום הלב.
אבשלום אהב את רונית עוד מבית הספר. קטנה ועדינה, מנומשת בשמש, בדיוק כפי שפגש בה לראשונה בכיתה ו’, ומאז כבר לא הצליח להוציא אותה מליבו.
רונית הייתה צעירה ממנו בשלוש שנים, תמיד למדה מצטיין, הייתה תלמידה טובה וצנועה, וביישנותה רק הוסיפה לה יופי מיוחד.
אבשלום נמשך אליה משנה לשנה. היה עוקב אחריה בהפסקות כשהיא קופצת עם חברותיה בחבל בחצר בית הספר קלה כרפרף צבעוני. חלם שיום אחד יינשאו.
כשחזר מהשירות בצה”ל, כבר באותו יום בא אל רונית, זר פרחים בידו ובפיו בקשת נישואין.
אביה של רונית היה אדם רציני ונוקשה. הוא שוחח זמן-מה עם אבשלום בחדר צדדי, ובסופו של דבר, עם חיוך על פניו, מסר לידו את ידה של רונית.
החתונה הייתה מרובת משתתפים ושמחה מאוד. אפילו הקרובים הרחוקים ביותר באו לברך ולשמוח איתם שלושה ימים. עיניה של רונית נצצו באושר ואבשלום חש גאווה בעיניו, רונית הייתה הכלה היפה ביותר במושב.
כעבור שנתיים, בסיוע ההורים, קנה אבשלום בית משלו. רונית הזהירה מרוב אושר שלושה חודשים לפני לידת בתם, כבר עברה המשפחה לדירה החדשה.
נולדה להם בת, קראו לה תהל, על שם סבתה של רונית. תהל הייתה תינוקת בריאה וחזקה, אך הלידה הייתה קשה לרונית מאוד.
שנה שלמה הלכה רונית חיוורת ותשושה. אבשלום התרוצץ איתה מרופא לרופא, אך כולם אמרו: “צריך לתת לגוף זמן להחלים”.
כשתהל הייתה בת שנה וחצי גילתה רונית שהיא בהריון שוב. הרופאים המליצו לה להפסיק את ההריון: “הגוף שלך עוד לא התאושש, את עלולה להיפגע או לסכן את הילד.”
אבשלום התחנן יחד עם הרופאים, אך רונית הייתה נחושה.
את הילד שלי לא אאבד! הוא לא אשם שבא אל העולם. מה שיהיה יהיה. הכל בידי השם! אמרה רונית.
החודש האחרון היה קשה במיוחד ורונית שהתה בבית החולים. בבית התגעגעה תהל הקטנה, ואבשלום לא מצא מנוח.
הוא חש באסון הקרב. חושיו לא הטעו אותו. רונית לא שרדה את הלידה; ליבה פשוט חדל לפעום. אבל לזוג נולדו תאומות יפיפיות.
אבשלום שקע בדיכאון עמוק. בבית העלמין, עמד מול תלולית האדמה, מבטו קפוא וריק.
יזכרו עיניו את השנים, את צחוקה של רונית, את שגרת השמחה, את ההבנה העמוקה ביניהם. צנח על ברכיו וזעק כמות לאדם פצוע אנוש.
איך אני אמור להמשיך בלעדייך? מה לי לעשות? למה לי לחיות? הדמעות זרמו, וריקנות השתלטה על נפשו.
אחרי ההלוויה טבע באלכוהול בחר להטביע כאב, לשכוח את קולה של רונית, את צחוקה המצלצל בראשו.
הוריה של רונית לקחו את שלוש הבנות אליהם. הם היו בטוחים שאבשלום לא ישרוד את האבל ולא יוכל להיות אבא טוב לילדות הקטנות.
במלאות הארבעים למותה, ובשכרותו הרבה, נרדם אבשלום בחדר צדדי וחולם חלום. רונית נכנסת לבית, בשמלה לבנה, שערה פזור ברכות, מנצנץ באור השמש.
היא ניגשה אליו, ליטפה את ראשו ולחשה בעדינות, ממש כפי שעשתה בעבר:
אבשלום, אהובי, מה אתה עושה? לא חבל? עיניה הירוקות מצמצו, והיא נופפה באצבעה.
הבנות מתגעגעות, מחכות לאבא שלהן. הן זקוקות לך כמו שאני הייתי זקוקה לך. אם אתה אוהב אותי אל תעזוב את הבנות; אהוב אותן כפי שאהבת אותי.
התעורר אבשלום, תחושת שכרון נעלמה, וקרני שמש רכות האירו את פניו.
עם הזריחה, הלך לבית ההורים של רונית, מגולח ולבוש יפה, בעיניים מלאות בגרות שנוספה לו בן-לילה.
נישק את ידה של אמה, חיבק את אביה, לקח אליו את הילדות, ושב לביתם.
ומאז חיו ברביעייה. השתדל להיות גם אבא וגם אמא לשלוש הילדות. למד לבשל עבודת יד, לכבס, לתקן ולסדר.
את השיער קלע להן בקוקיות וצמות טוב מכול אמא בגן. בבית הספר הילדות הצטיינו, היו מוערכות ושקטות, תמיד מנומסות.
אם מישהו פגע בהן היה אבשלום פורץ להגן עליהן.
שכנים שאלו אותו:
למה אינך מתחתן שוב? הרי אתה בחור חזק ובריא, לא חסרות לך מחזרות.
לאבשלום הייתה תשובה בצחוק:
אני כבר נשוי. תראו, בבית יש לי שלוש חתנות, מה עוד אוסיף? ארבע כבר לא אצליח לגדל
כך, בחיוכים ועבודה קשה, לילות ללא שינה ופרוסת לחם פחותה, גידל אבשלום את בנותיו, שנעשו יפהפיות של ממש.
כאשר הילדות הגיעו לתיכון, החלה שכנה לבקר. הביאה פטריות מיובשות, דגים מלוחים, הפגינה התעניינות ורמזה למשהו רומנטי.
ראה אבשלום שלא תפסיק. לא רצה לפגוע בה, לכן קרא לה בערב ואמר:
איזה מן הבנות שלי את הכי אוהבת?
ענתה:
את הבנות איני צריכה. הרי עוד מעט הן מסיימות תיכון ועוזבות. אני אוהבת אותך, לא אותן!
הגיש לה אבשלום את תמונתו.
קחי, תאהבי אותי בתמונה. בבית אותי לעצמך.
חזרה השכנה לביתה עם התמונה, מאוכזבת.
הבנות גדלו, סיימו תיכון ואוניברסיטה, אבל לא שכחו את אביהן. בכל שבת או חג, באו כולן אל הבית במושב, עזרו בניקיון ובעבודות בגינה.
וכאשר הגיע הזמן, חיתן אבשלום את בנותיו. עם כל חתן שוחח כמו שחותנו עשה איתו בזמנו. איחל לבנותיו טובה, שמחה והצלחה.
הבנות פתחו משפחות, בנו חיים לעצמן, אך תמיד שמרו על קשר עם אביהם.
בכל שבתות וחגים ביקרה המשפחה כולה את אבשלום. הבנות, הנכדים והנינים כולם אהבו אותו.
בגיל שמונים ואחת, חלם אבשלום חלום נוסף.
הנה הוא צעיר, כתפיו רחבות, שערו שחור, ורונית האהובה רצה לקראתו בשמלה לבנה, יחפה, שערה בוהק.
שלח לעברה ידיים, ליבו דוהר, רועד מהתרגשות סוף סוף נפגשו. התחבקו, רונית הביטה בו בעיניים גדולות ולחשה:
אבשלום, אהובי, כל כך גאה בך. הענקת לבנותינו חיים טובים. ראיתי הכל, התפללתי עבורך כל יום שם למעלה. היא אוחזת בידו בעדינות. בוא, עכשיו נהיה שוב יחד לעד.
הם אוחזים ידיים ומתרחקים בשביל ירוק.
כל המשפחה התקבצה להיפרד מאבשלום הנערץ. הבנות התקשו להיפרד אך ידעו שלבסוף חזר לאהובתו, זו שליבה תמיד שמר למשפחתו.
כך בחר אבשלום להקדיש את חייו ליקירות ליבו, ולא לעצמו בלבד. זיכרון טוב וברכה לאדם שנתן את כולו ואין מתנה גדולה מזו.
החיים מזכירים לנו שלפעמים, כוח והקרבה הם הביטוי האמיתי לאהבה.







