יום חמישי, 7 בנובמבר 2025
היום חזר על עצמו כמו לולאה בלי סוף סוף השבוע הפך לעבודה כפייתית שמותירה אותי מותש עד פקק. לפני שנה לא היה בכוונתי להאמין שהחופשות החמות שלנו יסתיימו בטיטול האדמה, בניקוי תרמילים ובתחזוקת גן של חמותי. אבל רחל כהן, חמותי, החליטה שהעדר גן בחדר קומה 15 בתל אביב הוא תירוץ מצוין כדי לגרור אותנו לשירות חינם.
צילה והייתי נישאים כמעט שנה. החתונה הייתה צנועה בתקופה שבה כל שקל שווה, הורים שלנו תרמו לנו דירת עיר ישנה בתל אביב. היא לא הייתה במצב אידיאלי, ולכן החלפנו ברמת קפיטל איטית: ברז במטבח אחד, חידוש טפטים בחדר אחר, ריצוף חדש במטבח. התקציב רץ כמו קו המשטרה, והזמן אף פחות.
הוריהם של צילה מחזיקים חוות קטנה באיזור השפלה, ליד עכו. שם יש להם גינה גדולה, תרנגולות, ברווזים, עז ואף שני פרות. זהו פרויקט של דור שלם שהתחיל אחרי הקמת המדינה, והוא חלק מהזהות החקלאית של המשפחה. אנחנו מכבדים זאת, אבל עבורנו זה רק רקע.
רחל, עם האמונה שלה שכל מי שאין לו גינה בחיי העיר צריך “להשקיע” בשטח, החלה לפתע להזמין אותנו “לסיור”. בתחילה היה רק “ביקור סופי”. אחרי כמה שבועות הפכו ההזמנות לכל סופי שבוע: “בואו לעזור!”. לא למנוחה, לא למצב רוח מרומם לעבודה. ברגע שנכנסנו לביתה, היא חיברה לנו מטאטא, מרגלה או דלי והייתה מחייכת: “התחילו למגר”.
בפעם הראשונה חשבתי שזה רק מחווה של עזרה זמנית נרצה להראות שאנחנו משולבים. צילה ניסתה להגן עלינו: “יש לנו שיפוצים, עבודה תובענית”. רחל לא נכנעה. היא טענה: “אתם חיים במגדל, כאילו אתם מלכים! אני לבדה נושאת את כל העומס!”. לא היה לה מקום לתשומת לב שלנו.
היום האחרון של השבוע, בזמן שהייתי עומד להסיר קודקוד של דלי, היא קראה לי: “אתה תנגב את כל המטבח עד למזווה, ואני אבשל. משם תבנה את הגדר סביב האורז, ויובל יחתור בקרקע”. ניסיתי להסביר שאני מותש מהשבוע, אבל היא ניהלה כמו מנגינה בלתי פוסקת אין מקום למילים של “לא”.
יום ראשון בערב הרגשתי כל שריר בגופי. ביום שני נרדפתי לעבודה, אבל נפלתי מחלום, והבוס שלי הופתע כשקיבל הודעה ששכחתי לבוא. נאלצתי לשקר ולומר שמצב בריאותי גרם לי להיעדר, למרות שהכאבים נגרמו מתוצאה של “סופ”ש מרגיע” אצל חמותי.
רחל המשיכה לקרוא כל בוקר: “מתי תבואו? הגינה לא תעבוד מעצמה!” כשאמרנו שאנחנו עמוסים בשיפוצים, היא השיבה: “מה אתם בונים, טירת ענק?” והמשיך לדרוש: “את בתור אישה צריך לדעת לחטוב חלב ולטפח ירקות, זה יפתח עבורך דלתות”.
צילה נשארה לצידי, גם היא מוחה מהדחיפות. הוא קיבל שיחות רבות, שלעתים קרובות נסגרו אחרי טענות. מצאתי את עצמי מחפש תירוצים שלא לחזור.
לפני כמה ימים קראתי לאמא שלי והסברתי לה הכל. היא חייכה ואמרה שהעזרה היא בחירה, לא חובה, ושהזוג הצעיר לא צריך לשמש כעובדים חינם למשפחה.
הקמת דירות בעיר, שיפוצים מתמשכים, ובינתיים עבודות חוות במושב זה מרגיש כמו לחיות במתח בין שני עולמות. אני רק רוצה לישון כמה שעות, לקרוא ספר טוב או לראות סרט בלי שהידיים שלי יהיו מלאות באדמה ובקבצים.
צילה הציע כי נציב חומת גבול ברורה: אם רחל לא תפסיק להכתיב לנו משימות, נסגור את הקשר. זה נשמע קשוח, אבל אנו חייבים לשמור על חיינו, על החלומות והשאיפות שלנו. עזרה אמיתית היא שמגיעה מתוך בקשה, לא מתוך פקודה.
אולי החורף הקרוב יעצור את ההתלהבות של רחל, ואנו נוכל לשאוף לחופש אמיתי בסופי השבוע.
הלמידה של היום: אין לקבל אחריות רק מטעם תחושת חובה; אהבה לא נבנית בעבודה כפייה, והגבולות שלנו צריכים להיות שנקבעים על ידי עצמנו, לא על ידי אחרים.
