המעבר מהכפר לעיר היה בשנת 1975. ההורים שלי רכשו אז בית בשכונת קריית שלום, בקצה הדרומי של תל אביב. הבית היה נחמד, אבל גילינו מהר מאוד שהוא מביא איתו הפתעות. כמו כל מי שגדל בכפר, גם ההורים שלי היו רחבי לב ורגילים לעזור לזולת. כשבעלת הבית הקודמת ביקשה להישאר אצלנו עוד כמה שבועות עד שתסיים לסדר עניינים בירוקרטיים, ההורים שלי הסכימו מיד.
אותם אנשים הביאו איתם כלב ענק ודי אכזרי, בשם גוליית. מאוד פחדנו מהכלב, שלא הכיר אותנו בכלל, ולא הסכמנו להכניס אותו הביתה. גוליית ממש נחרת בזיכרוני עד היום.
עבר שבוע, עברו שבועיים, ועכשיו כבר שלושה שבועות והמשפחה ההיא אפילו לא ניסתה לעזוב. הם קמו תמיד מאוחר, כמעט לא יצאו מהבית, והתנהגו כאילו הם עדיין בעלי הבית. במיוחד אמא של בעלת הדירה הקודמת ממש שלטה במקום.
ההורים שלי הזכירו להם שוב ושוב את ההסכם, אבל עזיבתם נדחתה כל הזמן. בכל בוקר הם שחררו את גוליית לחצר והכלב היה משאיר מתנות בכל פינה, ואף אחד לא קיבל אומץ לצאת החוצה. האחים שלי פחדו אפילו ללכת לבית הספר. ההורים שלי ביקשו מהם כל הזמן לא לשחרר את הכלב, אבל ברגע שאבא יצא לעבודה, ואחותי ואני היינו בביה”ס, מיד הכלב שוחרר לחצר.
ובסוף, הכלב הזה הוא זה שגרם לסילוק המשפחה ההיא. באותו יום, אחותי חזרה מוקדם מהלימודים, שכחה מהכלב, ופתחה את שער החצר. גוליית השחור קפץ עליה, אבל למזלנו, המעיל העבה שלה בולע הכל, והכלב נפגע רק בבגד. רק המעיל נפגם והילדה יצאה בשלום. מיד תפסו את הכלב וקשרו אותו. כמובן, האשימו את אחותי שהיא הגיעה הביתה מוקדם מדי.
בערב התחוללה המהומה: אבא שלי חזר מהעבודה, עוד לפני שהספיק להוריד את הגקט, הוא סילק את האמא לשלום לרחוב, אחריה ברחו מהר גם הבת ובעלה לפני שיזרקו אותם בכוח. כל הדברים שלהם הועפו מהבית היישר אל הבוץ והשלוליות מאחורי הגדר.
הם ניסו לשסות על אבא שלי את גוליית, אבל הכלב, כשראה את כל זה, הזדנב וחזר לכלוב שלו בלי לעשות דבר. תוך שעה, כל הדברים של המשפחה הזרה היו בחוץ, השער ננעל, וגוליית עמד מאחורי השער לצד בעליו וערימת חפציהם.
כשאני חושב על זה היום, אני מבין כמה ההורים שלי היו רחבי לב, אבל גם כמה חשוב להציב גבולות. אפילו הגוליית הזה ידע מתי כדאי פשוט להיכנע למציאות.
