כשהגעתי לגיל שלושים, סוף סוף הצלחתי לקנות לעצמי דירת שני חדרים בתל אביב. אני גרה שם לבד, ועד עכשיו עוד לא מצאתי חתן או כלה, בואו לא נהיה בררנים. נחשו מה הנחתי שהסיבה לקשיים שלי בחיים האישיים? נכון, זה בגלל שיש לי דירה. היום, כל אישה עצמאית מוצאת את עצמה מתמודדת עם דילמה: איך להישאר גם עצמאי וגם נשית? לא פשוט.
ככה גיליתי, כמעט מחקרית, שכל המחזרים שלי נופלים לשתי קטגוריות עיקריות:
1. “יש לך דירה משלך? אלופה! איפה מביאים את הבריסטה, מחליפים כתובת בת”ז ומתחילים לחיות ביחד?” הגברים האלה, תכל’ס, לא מתים על מאמץ. מבחינתם הפתרון כבר נמצא, בוא נבנה משפחה, נעשה ילדים בתנאי כמובן שחלילה לא ישתנה לו כלום בחיים. קריירה, רכב חדש, או סתם התפתחות אישית? בשביל מה להתאמץ? את הרי כבר סידרת את הדיור ואפשר להסתדר גם עם האוטו שלך. למה להילחם? יש דירת שותפים משודרגת פלוס.
בשיחות איתם, אני מרגישה לפעמים כאילו הם הבנים שלי, לא בני זוג. צריך להאכיל, לטפח, ואפילו מדי פעם לבדוק שלא ברח ואני? מה לי ולזה? עדיף כלב, או חתול, ועוד זמן פנוי לתחביבים.
2. “יש לך דירה? עדיף שלא. למה לי לבוא לחיות איתך? אני אשאר אצל ההורים, או שנעבור לאיזה מושב קרוב. ובואי נמכור את הדירה שלך כדי להתחיל פרויקט זוגי”. אני אוהבת במיוחד את ההצעות בסגנון: “תמכרי, נקנה ביחד, ונשלם משכנתא עוד שלושים שנה”. כמובן, הגבר לעיתים קרובות מציע “אני אעזור איכשהו עם המשכנתא”, כאילו אני סוכנות נדל”ן. ומה יקרה אם אצא לחופשת לידה? או חס וחלילה אעבור את גיל ארבעים לפני שילד ייכנס לתמונה? העיקר שזה לא יסבך לו את השגרה; אני אמורה להקל עליו, לא להפך.
האמת? לפעמים נדמה לי שיותר קל לאמץ ילד בן שלוש מאשר למצוא גבר שלא מפחד ממחויבות (או מילד). אפילו אם אתחתן, סביר שאצטרך לפרנס את עצמי, לדאוג לכל, ואולי אפילו לאהוב את עצמי פי שתיים. אז מה בדיוק היתרון של בן זוג בגרסה הזו?
כרגע, אני מלכת הדירה (המשכנתא על שמי, תודה ששאלתם) ושל חיי. יש לי ספה מהממת, תיקון פיצוצי במקלחת והמון מקום לפאזלים ולסריגה. לפעמים כן מתחשק לי משפחה, מישהו לחלוק איתו אהבה ואז המציאות צוחקת לי בפרצוף ומעלימה את החשק. לדוגמה, מה שקרה לי לאחרונה:
התאהבתי בגבר שהכרתי מהמעגל החברתי שלי. הייתה כימיה, היינו אצלי, צפינו בסדרה ורציתי שנזמין פיצה. חשבתי אולי הפעם הוא ייקח יוזמה לפחות בקטע של אוכל. לקח: ירד לקבל את השליח, שילם על הפיצה בצ’ק על החשבון שלי, כי בדיוק נתתי לו כסף כדי “להקל עליו”. כמה דקות אחר כך הכימיה נעלמה, איתה גם הרצון לכתוב לו שוב.
חברות טוענות שאני אשמה: “למה נתת לו לשלם? היית צריכה לבדוק אם יציע בעצמו!”, אמרו. היה לי פשוט מעניין לראות אם יסרב. זה באמת לא הסכום, זה הראש. מה שמבינים אצלנו מהר מאוד זו לא שאלה של שקלים, אלא קצת דרך ארץ.
