מה זה, חולה? באיזה מצב הוא? קראה בתהחמה. הוא ישן. אין בזה משהו, חום קל, הכל בסדר, החורף מתחיל. זה לא סתם חורף! זו העבודה שלך, תמיד מביאה מהקופה שלך הביתה! כמה פעמים אמרתי לך תשני עבודה!
אליזה שוכבת במיטה כשפתאום נשמעת נשימת דלת פתוחה! היא מנחת את העיניים ומביטה בשעון שמונה בבוקר!
אריה, אהובי, זה אתה? שואלת אליזה במבט מבולבל, מקשיבה לרעשים בדירה.
אין תשובה. היא שומעת רק מישהו שמפחיד את דלת חדר המקלחת וסוגר
אליזה קופצת בחלוק ביתי וממהרת ברגליה החפות אל המקלחת.
היא פותחת את הדלת ונדהמת.
אריה עומד מול המראה, מושט שפתיו ומזיז לשונו החוצה.
אליזה, באמת אם מישהו חולה יש לו לשון לבנה? שואל הוא.
ואתה? חולה? שואלת אליזה בקול נרדם.
כנראה, משיב אריה ומניח יד על מצחו. אני צריך מדחום. איפה הוא? תן לי לשכב. אף אחד בעבודה לא רמת אותי היום. אולי צריך לקרוא רופא.
אליזה מוציאה מדחום. הוא מראה 37.2. החורף התחיל, אריה שוכב. הרופאה מגיעה אחרי שעה, נותנת פתק מחלה.
אליזה מתקשרת לאמא:
אפשר לאסוף את סאגי מהגן? הוא לא יכול לחזור הביתה אריה חולה.
אמא שמחה, היא מגדלת את הנכד לבד, הוא האור שלה.
ומה עם אריה? משהו רציני?
לא, רק פתק מחלה, מרשמים למנוחה.
איך אתה מרגיש? שואלת אמא בדאגה.
הכל בסדר! יש לי משמרת שנייה, אבקש מהבתחמה לבוא בערב לבדוק את אריה. השבוע כולו משמרת שנייה. תודה, אמא, סגרנו.
מה עושים? צריך מרק קל מרק עוף, ולכן חייבים לרוץ לחנות, חוץ מבית המרקחת. צריך להוציא מקפיא חזה עוף, לקנות גזר ותפוחי אדמה.
בבית המרקחת היא קונה כל מה שצריך. בצהריים היא מגרה את בעלה.
אריה, קום, תאכל מרק, אליזה מזיזה אותו בכתף.
אריה, מבוהל, מתיישב על המיטה.
אוי, מרגיש לי סחרחורת! אפשר לי מרק במיטה, לא מגיע למטבח.
באמת כל כך? טוב, אביא. אחר כך תמדוד שוב…
הוא אוכל, מודד 37.2. אליזה נותנת גלולות. אריה פונה לקיר וחוזר לישון. אלהללה.
כדי שלא היא תחלל, משכירים לה פטור מחלה במלואו, אבל לאליזה הקנייה בחנות קשה. במשפחה יש הלוואות, אין לה מקום לחלות. היא מתקשרת לבתהחמה:
איננה, אריה חולה. אם אפשר, תעקבי עליו בערב. היום יש לנו הרבה קונים, אי אפשר להגיע אליו בטלפון.
מה זה חולה? באיזה מצב הוא? מצחקת בתהחמה.
ישן. חום קל, הכל בסדר, החורף הגיע.
זה לא רק חורף! זו העבודה שלך, תמיד מביאה דברים מהקופה! כמה פעמים אומרת לך תשני עבודה!
איננה, אני לא חולה! אתם גם אמרתם שאריה בילדותו יכול היה לשכב מיד. הקור הגיע, ואין לי מה לעשות
כדי שלא תדבר יותר עם הבתהחמה, אליזה מפסיקה אותה במהירות. איננה אהבה להרחיב נושאים, ובשעה היא כבר כאן. נו, היא תבקר, ובכל זאת אליזה חייבת כבר ללכת לעבודה.
כך היא הבתהחמה מגיעה עם קופסאות של תה, עשבים לכל המשפחה, אומרת שאין בזה נזק. היא מחליפה לו חולצה רטובה בחולצה יבשה, וקוראת:
תראה איך אתה במכנס רטוב, זה רק יחמיר!
איננה, הוא כבר ישן, מה יכולתי לעשות?
אליזה הולכת לעבודה. כמה שעות לאחר מכן היא מרגישה חולשה. כן, היא חלה! אבל לא יכולה להראות, חייבת לסיים משמרת. בערב מודדת חום גבוה יותר מחלקו של בעלה. רוצה להתלונן, אבל אריה עסוק בעצמו.
מרגיש לי צמא וקרירות. אמא נתנה לי תה עם פטל ודבש, קצת משפר, אבל בערב עוד לא טוב. מה לקחת?
אני גם מרגישה לא טוב
אז קח משהו, אומר אריה ומביט שוב בלשון הלבנה במראה. עדיין לבנה.
כן, היא לא יכולה לחלות! ואין למי להתלונן, אם תספר לאמא היא תתקשר כל חמש דקות עם עצות, אם לבתהחמה תאשימה, ואם לגבר הוא יישאר על גלי שלו.
החלטה לא להתלונן, ליטול גלולות בשקט ולחזור לעבודה. ההלוואות לא נעלמות.
כל השבוע אריה מתלונן על חולשתו, ונראה שאין אדם יותר אומלל ממנו גם כשהמדחום מציג 37, הוא אומר שהרגישה רע מאוד.
הבתהחמה מגיעה עם תערובות ותה. אליזה רוצה הכי פחות לראות אותה בבית, המראה שלה לא נאה.
הבעל לא שם לב הוא ישן בטלוויזיה או בטלפון. כשאישה חוזרת הביתה, מריה מודדת חום, וביום הרביעי הכל נורמלי.
החולשה הייתה, אבל הכל עבר. אריה נשאר לשכב זמן רב, וביקש יותר אוכל למיטה, מדידת חום, להביא משקה.
הבתהחמה אומרת שהוא היה חלש בילדות, אבל עכשיו הוא תפס צינון בפעם הראשונה בחיי המשפחה הארבעה, וזה היה בלתי נסבל!
החולשה הקטנה הוא מתגבר עליה בקושי, מתלונן כל הזמן על חולשה.
בשבוע הבא הוא שוחרר. סאגי נלקח הביתה. מחר אריה חוזר לעבודה.
יושב במטבח עם כוס תה ערב, הוא מספר:
בילדות הכל היה קל, עכשיו אני מרגיש כך, אתה לא מבין!
ומה יש כאן מיוחד? למה אתה לא מתגבר?
הו, היה לך להיות במקומי! קל לדבר כשאת בריאה.
והייתי! לי זה היה ככה, אבל אתה פשוט לא שמעת.
אריה מביט באישה בחוסר אמון, ואז מחייך במרמה, כאילו מגלה את אליזה:
מתלוצץ, נכון? טוב, בוא נלך לישון!
אליזה מלטפת בכאבכן, הוא לא שם לב בכלל
וכך זה אישה שהביאה ילדים, רק היא יכולה להבין מה שמרגיש בעל עם חום של 37היא נופלת על הכיסא שליד המיטה, מרגישה איך הלב שלה מתקרב לאט לאט לקצב של מד החלקים שמופיע על קירות החדר.
הקול של אריה שקט, כמעט מתרכך למנגינה שתיקה של קרן שמש אחרונה שמנסה לחדור דרך הוילון הבדוד.
נו, סוףסוף, אמרה אליזה, קולה רך כמו ריח של תה שחום אחרי סערה, אולי הפעם נסתפק במילים במקום במרק ובתרופות.
אריה פותח מבטו, מתבונן במראה שמחזיר לו דמות של אדם שלמד להסתיר כאב מאחורי שפתיים לבנות. הוא מרים את ראשו, מציץ אל קצה המיטה שבה חבויים קיטור של קפה ישן, ולוחש:
לא אשקר, היה זה יותר מסתם חום. היה זה פחדפחד מלשכוח כמה חשובה הייתה ההזדמנות להיות כאן יחד, למרות כל החשבונות וההתחייבויות.
אליזה מחייכת, וקולה מתמלא בחום שמחוץ למספרים על המדחום:
אז בוא נכתוב יחד רשימה חדשה, רשימה של רגעים שלא נמדדים במעלות, אלא בחיוכים של סאגי כשמתעורר, במרק של סבתא שמרכיב תבלינים שלא נזכרים, ובשיחה של לילה שבו אנחנו ממתינים לשום דבר ולא למהר לשום מקום.
הדלת פתחה את עצמה באיטיות, והבוקר החיצוני נשף פנימה אוויר שמריח של שלג מתפשט. בתהחמה עברה בחוץ, קיבלה פתק מהשולחן, והביטה בלעדיהם, נזכרת שהקיץ עוד לא נגמר.
היא פונה אליהם ברוך, משאירה על השולחן קופסה קטנה של תה עם כוכב של קפה, מבטיחה לחזור רק כשיצטרכו, ולא כשירצו.
הקפה נוגע בחוץ, והחדר מתמלא בריח של תקווה. אליזה ואריה לוקחים ידיים, והם נשתקים בצליל של שעון שמצביע על השעה שבה נפתחת דלת חדשה, דלת שמזמינה אותם לצעד הבא, יחד, בלי מרשמים, בלי תעודות רק עם האמת הפשוטה של אהבה שמחזיקה אותם חמים ברגעים הקפואים.
