תשמעי, אני חייבת לספר לך מה עובר עליי. לא יודעת, אולי אני בעצמי נהיית בלתי נסבלת לבעלי? שמונה שנים היה לנו פשוט מעולה, ובשנה התשיעית פתאום הכל התחיל להפריע לו – ואפילו יותר מזה, אני הפכתי לבעיה המרכזית.
הוא כל ערב חוזר מאוחר, זורק איזה “ערב טוב” לא מחייב, מחמם לעצמו מנה מהמקרר, מפעיל את הלפטופ ונעלם לתוך איזה משחק יריות עד עמוק בלילה. אם כבר יצא לו להסתכל עליי, זה היה עם פרצוף כאילו יש לו עששת כואבת בכל הגוף. התחילה להיות לו קביעות אצל אמא שלו – כל שלושה ימים מודיע לי יבשושי שהוא ישן אצל אמא היום.
באיזשהו שלב, לא התאפקתי, הרמתי טלפון לחמותי: “רבקה, תגידי, יואב אצלך?” והיא עונה בטון הכי דבש בעולם: “אשת חיל, רק אשת חיל יודעת תמיד איפה בעלה”. תקשיבי, הרגשתי כמו ילדה בת עשר.
הגעתי למצב שאני קונה ספר בשם “איך לשמור על בעלך”. אפילו התחלתי להסביר לקופאית שזה בשביל חברה. והיא הסתכלה עליי מבט של רחמים מעורבים בגועל. ורק בדרך הביתה ירד לי האסימון – מי בכלל כתבה ספר כזה? כמה בעלים צריך להחזיק בשביל לכתוב 150 עמודים של טיפים? ואם “שומרים” אותם, מאיפה בכלל מגיעים בעלים חדשים?
הספר היה מלא הצעות. לייצר אווירה חמימה בבית, ללבוש הלבשה תחתונה סקסית, להתעניין במה שהוא עושה, אפילו ניסיתי לאפות חלה בשמרים, ומשום מה זה הצליח לי! אבל את בעלי זה לא הזיז. אולי הייתי צריכה לאפות חלות בחזיה ותחתונים. או לבוא כך לאמא שלו, ששם הוא בכלל נשאר לישון…
גם ליהנות מהתחביבים שלו ניסיתי: נכנסתי איתו לאחד מהמשחקים האלה במחשב, ועקפתי אותו כבר בניסיון הראשון. מה, חשבתי שזה יגרום לנו להתקרב, אבל זה רק הוסיף לקרירות.
יום אחד יצאתי מהבית עם כוונה לקנות מגפיים לחורף, ובאיזה קסם של רגע התאהבתי בגור כלבים עגלגל וענק, שקניתי אותו באותו הסכום של מגפיים. לא ידעתי שככה אני אגשים חלום ילדות – כלב אמיתי, גדול, לא איזה פודל קטן שנכנס לתיק יד.
המוכרת מהגידול כלבים אמרה: “את מבינה בכלל בכלבים? לא? אז תדעי לך – רטריבר זהב זה שוס, כשיגדל יצא מזהב! ההורים שלו אלופים! הנה כל הניירות, נותנת לך ממש בחינם.” ואז נקבה בסכום… לא בדיוק חינם, אבל מה שהיה לי בארנק הספיק לה איכשהו.
תביני, לפחות מישהו יחכה לי בשמחה כשאני נכנסת הביתה. מגפיים הרי לא יקפצו וילקקו לך את הפנים, נכון? באותו ערב, בעלי מגיע, רואה את הגור, ומשתגע: “מה זה החיה הזאת?!”
“זה רטריבר גזעי,” אמרתי לו, “ויש לו אפילו תעודות!”
פותחים את הניירת – והנה כתוב שהוא בולדוג אלפקאי טהור. מתקשרת למישהי שמכרה לי אותו? התברר שזה מספר של קבלן לעבודות חשמל, כבר חשבתי שמרימים עליי טלפון למוקד עזרה נפשית כששאלתי אם יש להם רטריברים.
בעלי משתולל – “תגידי, הסתכלת בכלל? איפה כאן רטריבר, איפה בולדוג? כמה שילמת?!”. הגור שומע את הצעקות, בורח אליו כאילו להציל אותי, אבל עושה פיפי של שמחה על הנעליים שלו.
בלילה, הקטן הזה עושה קקי בנעליים של יואב, וטועם גם את הנעליים השחורות שרק עכשיו קנה. שם זה התפוצץ. פתאום אני כבר בלתי נסבלת בכל דרך – הפנים, הבגדים, החשק, ואפילו זה שאני מכניסה הביתה כפול כסף ממנו (“מה, גם בזה את צריכה להשפיל אותי?”). וילדים? אין. “יואב, אבל אתה בעצמך לא רצית ילדים…” אני מזכירה לו, והוא עונה: “איזה ילדים יצאו עם אישה טיפשה כמוך? כל אחד יבין לבד! תראי את עצמך, מי בכלל ירצה אותך?!”
הגור לא נשאר חייב. ניגש לאט על הרגליים השמנמנות שלו ומנסה לנשוך את יואב בקרסול. ואני שתקתי, הגרון נתפס מהעלבון, רק ראיתי מהצד את בעלי דוחף חולצה למזוודה. שלושים ובום, נגמרה לי החיים. חשבתי שזהו.
אבל מה, לגור לא אכפת מה דרמה שאת חווה. הוא יושב אצלי ליד הרגליים, מכרסם לי גרביים, עושה פרצוף עלוב של “לא נתנו לי בחיים משהו לאכול”. מה איכפת לו שאני גמורה? הוא רוצה חיבוק, אוכל, ומישהו שיגיד לו שהוא כלב נהדר, וידגדג לו בבטן.
ולא תאמיני – הגור הזה, שאנחנו קראנו לו “גור”, פשוט גדל בקצב בלתי רגיל. לא מזכיר בכלל שומר, למרות שנראה כאילו הגיע מארץ הכלבים האגדיים. לא פיתח שום יצר נשיכה – כל מה שהוא עשה זה ללקק כל דבר שזז.
התחלתי להוציא אותו לטיולים בלילות, עד שיום אחד, בדצמבר, בדיוק התחילו לחפור חפירות בשכונה ולערבב בוץ עם הגשם. הוא פשוט התגלש לתוך בור ענק. שמעתי אותו בוכה ונכנסתי גם, בלי לחשוב פעמיים. למזלי לא שברתי כלום, אבל זה היה בור עמוק עם צדדים חלקים, כמעט חצות, ואין עליי טלפון.
התביישתי לצעוק, אבל כשאי אפשר היה לצאת ניסיתי – “הצילו!” אחרי חצי שעה פתאום ניגשים שני נערים בסגנון גוטי, לבושים כולו בשחור, נראים כאילו יצאו ממועדון תל אביבי אפל על הבוקר. במקום לברוח, הם פשוט הזמינו את כבאות תל אביב וחיכו איתי מעל הבור, מצחקקים ביניהם בדיחות פנימיות.
קודם העלו את גור, והוא, מהתרגשות, עבר ללקק לא רק אותי אלא גם את כל המצילים. אחר כך העלו אותי, כל כך רועדת, שבקושי הצלחתי להתבייש.
הכבאי הראשי ממש איבד את זה, קילל את הכלב, אותי, העירייה וכמובן גם את הממשלה על הדרך. גור אף פעם לא שמע כאלה מילים, המשיך לנסות לקפוץ עליו, הפעם הוריד לו מכה לאף בנסיון ללקק אותו תוך כדי קפיצה.
אחרי הכל, השעה אחת בלילה – אני חוזרת הביתה מלאה בג’יפה, הכלב מאושר, ואני רועדת מקור, והמצילים מלוכלכים ולצידם שני ה”גותים” והכבאי עם אף מדמם.
“מותק, כדאי שתתחילי לחנך את המפלצת שלך,” העיר לי המציל. “אני מנסה, אבל הוא פשוט מטורף על ליקוקים” עניתי, ואז אחד הגותים מודיע בצחוק לחברו שהם דומים. בסוף הצעתי שייכנסו אליי הביתה, להתרחץ, כי גם הם היו מלאים בבוץ.
כשסיפרתי את זה אחר כך לחברה שלי היא אמרה: “יאללה, תתחילי בעצמך לחפור בורות, אחרת תישארי רווקה עד סוף ימי!”
אגב, בסוף כן נהיו לי ילדים. לא גאונים, אבל מתוקים חכמים – דנין וליני. בכיתה א’, צריך היה להציג את המשפחה. דנין ישר סיפר “אבא שלי מציל את העולם! אמא שלי עובדת עם המחשב!” וליני אמרה בשקט: “ולכלב שלנו יש כישרון – הוא יודע לראות טלוויזיה.”
