אני חייבת לספר לך משהו, חברה, שכבר שנים יושב לי על הלב. תשע שנים העמדתי פנים שאני הכי מאושרת בעולם, גידלתי את הבן שלי שהיה בעצם לא שלי והתפללתי בכל יום שהסוד לא יתפוצץ. זה קרה דווקא ברגע הכי קשה, כשדוד שלי היה צריך דם מהאבא האמיתי שלו ואני לראשונה ראיתי את בעלי, יאיר, בוכה.
השמש בערב הייתה דומה לדבש שנשפך, ממלא את הגבעות מסביב לקיבוץ בגוונים של זהב רגוע. הריח של עשב קצור ושל מדורות רחוקות היה בכל פינה, ואצלנו בבית ניחוחות של חלה טרייה וריבת תפוחים. ישבנו במטבח, אני ודוד הקטן, וראיתי עליו שהוא טרוד, אבל לא אמר מילה.
תגיד, נשמה, מה אתה מוצא בדנה הזאת? היא מסתכלת עליך כאילו אתה אוויר, ואתה שוכח מכל העולם בגללה. תראה, אביגיל מהמשפחה של ציפי ילדה טובה, שקטה, חרוצה, מסתכלת עליך באמת. ואתה? ראש בעננים, רק דנה קיימת אצלך.
דוד, ילד חזק עם ידיים של קיבוצניק אמיתי, הסתכל החוצה, לתוך הערפל של הערב. אני ראיתי בעיניים שלו את הייאוש.
עזבי, אמא. אביגיל לא מעניינת אותי בכלל. מאז שישבתי עם דנה בשולחן הראשון בכיתה א, אף אחת אחרת לא מעניינת אותי. אם היא לא תרצה אותי, אמות לבד.
בבית השני, דנה מול המראה סידרה סרט משי בשיער שחור וגלי.
אמא, די כבר. יאיר הזה משעמם אותי רצח. הוא כמו אבן כבד, לא זז. יש לי חיים! אני רוצה ליהנות, לראות את תל אביב, לבלות, לצחוק. הוא? כל היום בית, לימודים, עבודה. אין לי כוח אליו.
וסתם ככה, כמו עש, היא עפה החוצה, אל הלילה העירוני.
הסתיו הגיע, צבע את הקיבוץ בזהב ואדום. יאיר סיים את הלימודים, קיבל צו גיוס, ודנה הגיעה לשנה האחרונה בלימודים. במסיבת הפרידה ליאיר כולם היו, ועם כל ההתרגשות של הערב, הוא משך את דנה מתחת לעץ רימון עתיק.
דנה אפשר לשלוח לך מכתבים מהצבא? כולם כותבים לחברות שלהם, ולי אין. אולי תסכימי להיות חברה מרחוק?
הוא מסתכל עליה, כולו תקווה. היא רק חייכה חיוך קטן.
תכתוב מה שבא לך. אם יתחשק לי אענה. אם לא, אל תיעלב.
המכתבים הגיעו, והיא ענתה לפעמים, בעיקר משעמום. סיימה את התיכון, עברה לתל אביב המולה, אורות, הבטחות. מכללת לוינסקי הייתה לה כמו מנורת אזהרה. התכתבות עם החייל מהקיבוץ? נשכחה.
אמא שלה כל הזמן קיוותה שתשוב אל יאיר, תבנה איתו חיים בטוחים, תתמסד.
אני עפה מפה, אמרה דנה לפני שעזבה, אני מתחתנת עם תל אביבי, לא חוזרת לכאן לעולם!
אבל המכללה הייתה קשה מהצפוי, וחודשים לא הצליחה לעבור את מבחן הספרות. קל להאשים: המורה בסביבה הייתה עולה מגרמניה, עם עברית עילגת מי ילמד ממנה? חלום העיר הגדולה קיבל סטירה מהמציאות.
אבל דנה אף פעם לא הייתה מתבכיינת. העיר ריפאה אותה מהר. במסיבה הכירה את עודד, סטודנט למשפטים, מבוגר, מרשים, גר לבד בדירה מרווחת בצפון. היא עברה אליו כמעט מיד, עבדה בחדר אוכל של מרכז רפואי עגלות עם אוכל, ריחות של שמרים. בנתה לעצמה פינה, ניקתה את הדירה, למדה לבשל מרק ירקות שכולם התלהבו, הביאה תמיד עוגות טריות. בראש שלה כבר ראתה עתיד: ילדים, בית, עודד. אהבה אותו בלי גבול.
כמעט שנה גרו יחד. ואז בערב אחד, תוך כדי עיון בעיתון, עודד אמר שקט: דנה, נראה לי שזה נגמר. ההורים שלי חוזרים בקרוב כדאי שתמצאי מקום אחר.
היא לא בכתה פשוט ארזה תיק, עברה לחברה, והתיישבה לבד עם ההרגשה שהכול נגמר. וגם בחילות משונות לא עזבו אותה.
רופאה מבוגרת, חצי על משקפיים, קבעה: את בהריון. אי אפשר להפסיק כבר, זה מסוכן.
להפסיק? לא חלמה אפילו. זה היה החוט האחרון לעודד והחיים שלה בתל אביב. ואז הגיעה לה מכתב מאמא יאיר חוזר מהצבא, שואל עליה. דנה, שהייתה זקוקה להצלה, החליטה: זה הסיכוי שלה.
יאיר קיבל אותה בפתח הבית, כמעט גמור, שבנה. אותו יאיר. היא באה בערב, עשתה את עצמה שמחה, נגעה לו ביד קצת, לא צריך היה הרבה הוא כל כך רצה אותה. נשארה, ושתיים וחצי שבועות אחרי זה התחתנו בחתונה צנועה.
אביגיל והמבוגרות של הקיבוץ לא הפסיקו להביט בבטן הגדלה. החמות אמרה ליאיר רמזים, אבל הוא רק חייך: יהיה לנו בן חזק, לכן הוא ממהר לבוא לעולם.
דנה ילדה בבית החולים, בכיס סכום לא קטן שוחד קטן, כדי שהרופא ירשום שהתינוק נולד מוקדם. דוד נולד קטן, הכול הסתדר.
יאיר לא ראה בעיה. הילד בן. קראנו לו דוד. הוא היה ילדה מכונס, דומה לאגם עמוק בעיניים. יאיר העריץ אותו, לקח על הכתפיים, בנה לו צעצועי עץ, לימד לזהות ציפורים בשדה. אפילו החמות, שחשדה בהתחלה, נמסה בחיוך של הילד.
יאיר עבד המון: תחילה בקיבוץ, אחר כך התחיל משק קטן משלו. תמיד עבד עד הלילה, אבל היה מאושר. הבית הלך וגדל.
אני עשיתי הכול מסביב, טיפלתי בילד, אבל לא באמת אהבתי את יאיר. כיבדתי אותו, הערכתי, אבל האהבה לא הייתה שם. הייתי אשתו, אבל כל לילה, כשהוא היה נרדם, עוד חשבתי על עודד. פחדתי להישאר לבד וידעתי שלא אצליח לגדל ילד לבד. יאיר רצה הרבה ילדים, ואני בסתר שתיתי תה מר, שלא יהיו עוד. פחדתי ממה שיבוא הלאה.
אין סוד שנשאר קבור לנצח. בסוף, כמו צמח עקשן מתפרץ.
היה שמונה לדוד. יום יפה, רוח חזקה. שיחק עם חברים בגבעה ליד הבית שם חפרו אתמול בור, וברזל ישן בלט מהאדמה. אף אחד לא ראה איך דוד התרסק לבור המתכת חתכה עמוק.
צרחות, אמבולנס. החיים שלי הצטמצמו לנקודה של פחד. יאיר הגיע ראשון, עם הטנדר, הרים את דוד מהבור, כולו בלחץ. גיליתי לראשונה דמעות אמיתיות על הפנים שלו כבדות, שקטות.
בביה”ח הילד בדם קר, צריך דחוף עירוי. בדקו דם שלנו של ההורים. ואז, כאילו העולם מתפרק, הרופא אמר בטון קר: למה לא אמרת שהוא מאומץ? יש לו סוג דם נדיר, רק אבא ביולוגי יכול לעזור.
עמדתי שם לא נשמתי. דוד שלי גוסס. פחדתי מהאמת, אבל אמרתי הכול.
יאיר קופא, מסתכל ברצפה, הגוף שלו כפוף כמו אחרי שנה של גשם. יצאנו למסדרון הקר, דנה נשברת, צועקת, מתפללת לא משנה כבר אם יסלח או יגרש. רק שדוד יחיה.
דנה! אמר, את זוכרת אותו? את האבא? כתובת, שם, משהו? תגידי! הילד מת! אני אקרע את עצמי, אשלם מה שצריך רק תצילי אותו!
זכרתי. הכול. יאיר התקשר לאחד מהצבא, חבר טוב, שהיה עכשיו שוטר. תוך שעתיים עודד, עורך דין מצליח, עמד במיון, כולו מבוהל, מרחף. כל עודד: רק שאשתי לא תדע!
יאיר עמד מולו, אמר בשקט: לא צריך ממך כסף, לא תודה רק שתיתן דם.
דוד ניצל. במזל, ובדם של אבא זר. בחסדי השם, הילד הבריא.
בלילות של המחלה, אני הסתכלתי על יאיר יושב במסדרון, לא אוכל, רק מסתכל על הדלת. ראיתי אותו האיש הזה, שסלח, שחשב רק להציל את הבן. ואז משהו התפוצץ בבתוך פתאום הבנתי: זו אהבה. כל השנים העמדתי פנים, ועכשיו זה היה באמת. זו אהבה גדולה, שקטה, עמוקה ואמיתית.
כשדוד התאושש, לילה אחד ישבנו על הספסל מחוץ לבית, יאיר הסתכל לשמיים: ידעתי. כבר בהתחלה. ניחשתי. אבל דוד תמיד היה הבן שלי. ותמיד יהיה. ואת בחיים לא הייתי עוזב אותך. לא משנה מה קרה את היחידה שתמיד אהבתי.
שנה אחרי זה נולדה לנו בת קטנה. קראנו לה שירה. יאיר החזיק אותה כאילו הייתה גביע, והפנים הקשות שלו התמלאו באור. אני כל כך אהבתי אותם, כאב לי על השנים שהפסדתי בגלל פחד וסוד.
בהדרגה החיים שלנו התייצבו. המשק של יאיר פרח, אני לא עבדתי יותר רק ניהלתי בית, גדלנו ילדים, אפיתי עוגות, שמתי פרחים. הבית שלנו הפך לבית של אושר אמיתי.
דוד הפך להיות סטודנט לרפואה באוניברסיטת תל אביב, כבוד משפחתי. נהיה רופא מצוין, התחתן עם רופאה יפה, אנחנו עזרנו להם עם דירה.
שירה הלכה ללמוד תקשורת בירושלים ילדה חכמה, יודעת לשאול, אולי יום אחד תכתוב גם היא את הסיפור שלנו.
בערב, יאיר ואני שוב על הספסל, מסתכלים איך השמש יורדת מאחורי הגבעה. הידיים שלנו מתאחדות, השקט בינינו מלא בדברים שחווינו בכאב, בסליחה, באהבה שנבנית יום אחרי יום. לא להבה אלא אור מתמשך, חם, יציב, שמאיר חיים שלמים. אני יודעת עכשיו: אהבה אמיתית בונים לא על חלומות אלא על לב, חום, סליחה. לפעמים הגורל בונה לנו גשרים לא משושנים, אלא מקרשים עייפים אבל הם מחזיקים הכי חזק. זאת אהבה שורשית, שמחזיקה לתמיד.
