איך היא יכלה לעשות את זה?! אפילו לא שאלה! לא התייעצה! פשוט להופיע בבית של מישהו אחר ולהתנהג כמו בעלת הבית איזו חוצפה! אין טיפת כבוד! אלוהים, למה מגיע לי כל זה? כל החיים דאגתי לה, והנה, ככה היא מודה לי! היא בכלל לא רואה אותי בתור בן אדם! נווה מנגבת דמעות מהעיניים, החיים שלי לא מוצאים חן בעיניה! שתסתכל קודם על החיים שלה! יושבת בדירת חדר וחושבת שתפסה את המזל ברגליים. לא בעל ראוי, לא עבודה נורמלית: איזה פרילנס כזה מהבית. ממה היא מתפרנסת בכלל? ועוד מלמדת אותי חכמה! מה שהיא עוד לא התחילה לחשוב עליו, אני כבר מזמן שכחתי!
המחשבה האחרונה מקפיצה את נווה מהכורסה. היא הולכת למטבח, שמה מים בקומקום, מתקרבת לחלון.
היא מביטה על נוף העיר המתמלאת אורות לקראת החג, ושוב הדמעות מציפות אותה: כל האנשים דואגים ועוסקים בהכנות לשנה החדשה, ורק אצלי אין שום שמחה… לבד לגמרי…
הקומקום שורק, ונווה, שקועה בזיכרונות, בכלל לא שמה לב…
היא הייתה בת עשרים כשאימא שלה, בגיל ארבעים וחמש, ילדה ילדה קטנה.
העניין הפתיע את נווה: למה לאימא שלי כל הכאב ראש הזה?
אני לא רוצה שתישארי לבד בעולם, הסבירה לה אמה, זה הרי כל כך יפה שיש לך אחות. את עוד תביני. אחר כך.
אני כבר עכשיו מבינה, ענתה אז נווה באדישות, אבל תדעי: אני לא אתעסק איתה. יש לי את החיים שלי.
אין לך יותר חיים משלך, חייכה האימא.
והמילים שלה התגלו כנכונות. כשתמרה הייתה בת שלוש, אימא שלה נפטרה… האבא נפטר עוד קודם.
כל הטיפול בתמרה עבר לידי נווה, שהפכה למעשה למעין אמא בשבילה. עד גיל עשר תמרה אפילו קראה לה “אמא”.
נווה מעולם לא נישאה. לא בגלל האחות פשוט אף פעם לא פגשה את האחד שיכבוש את ליבה. וגם לא ממש יצא לה לפגוש לא יצאה ולא חיפשה בילויים: בית, עבודה, תמרה, בית, עבודה, תמרה…
בהתבגרותה המהירה אחרי מות ההורים, הקדישה את כל חייה לאחותה גידלה אותה, למדה איתה, דאגה לה.
עכשיו תמרה כבר גדולה, גרה לבד, מתכננת חתונה.
הן בקשר מאוד קרוב, למרות ההבדלים בגיל, באופי ובהשקפת העולם.
נווה למשל חסכנית עד קמצנות. הדירה שלה מלאה חפצים ישנים שבקושי משתמשים בהם. איפשהו אפשר למצוא עדיין חלוק ישן שלבשה לפני עשר שנים, או קבלות חשמל מהמאה הקודמת.
במטבח יש לה כוסות סדוקות, סירים עם שברים, מחבת בלי ידית הכל כבר מזמן לא בשימוש, אבל חבל לזרוק, ואולי יום אחד זה יועיל…
ושיפוץ בדירה אפילו הכי קטן לא עשתה כבר שנים, לא בגלל שאין לה כסף, אלא “הטפטים עוד בסדר”.
הרגל החיסכון והויתור על עצמה, למען תמרה, השאירו חותם.
תמרה שונה לגמרי: שמחה, זורמת, ספונטנית. אצלה בבית הכול מינימליסטי, מדויק, ללא פינות לא מנוצלות! היא אפילו חיה לפי הכלל: “אם לא השתמשתי בחפץ שנה שלמה זורקים!”
לכן בבית של תמרה אווירה קלילה ונעימה, ויש אוויר לנשימה.
כמה וכמה פעמים הציעה תמרה:
בואי נעשה אצלך שיפוץ. נעבור על כל הדברים, ותראי יישאר לך יותר מרחב.
אני לא זורקת כלום ולא רוצה לשנות שום דבר, ענתה נווה בעקשנות, ושיפוץ? אין צורך.
אבל תראי איך הכניסה שלך נראית! הטפטים פרוצים, הכול כאילו מרתף. וכל הבלאגן הזה שואב ממך אנרגיה, את לא מבינה כמה! זה גם לא בריא, ניסתה תמרה לשכנע.
אבל נווה כל פעם דחתה את ההצעות.
ואז תמרה החליטה לקחת יוזמה ולשפץ לה את הדירה לבד! שתראה ותבין את ההבדל.
היא בחרה בהפתעה לשפץ את הכניסה, כי שם פחות רהיטים ודברים.
שבוע לפני ראש השנה, כשלנווה היה סידור לילה מהעבודה, הגיעה תמרה יחד עם בן זוגה יותם, השתמשה במפתח (שתיהן החזיקו מפתחות אצל השנייה), והדביקו טפטים חדשים במקום הקיר הכהה קיבלה כניסה בהירה בצבע ירוק בהיר עם דוגמת זהב.
אחר כך החזירו הכול, בלי לגעת בדברים שלה, ויצאו מן הדירה.
נווה, שלא ידעה כלום, פתחה את הדלת לבית וחטפה הלם. היא חשבה שהתבלבלה בדירה.
היא מרימה את הראש לראות את מספר הדירה.
הכול נכון…
היא חוזרת פנימה והכול מובן.
תמרה!
איך היא העזה?!
נווה מתקשרת מיד לאחותה ופורקת עליה את כל הכעס, מנתקת מיד.
כעבור חצי שעה תמרה מגיעה בעצמה.
מי ביקש ממך?! מתפרצת נווה עליה.
נווילי, רק רציתי לשמח אותך. תראי איך יפה נהיה: נקי, אור, מרווח, מנסה תמרה להרגיע.
אל תעשי פה מה שאת רוצה! נווה לא מצליחה להירגע.
היא זורקת עליה מילים קשות, עד שבתמרה נשבר:
מספיק. תחיי בפח שאתה רוצה. אני כבר לא נכנסת לפה יותר!
כואב לראות את האמת? את בורחת?
אני פשוט מרחמת עלייך, עונה תמרה ולוקחת את עצמה החוצה…
והיא לא מתקשרת כבר שבוע. אף פעם בחיים לא רבו ככה זמן כזה. ובדיוק עכשיו ראש השנה בפתח. מה, הן באמת יחגגו לבד?
נווה יוצאת לכניסה ומתיישבת על כיסא.
“באמת, נהיה מרווח חושבת לעצמה, ומדמיינת את תמרה עם יותם מדביקים את הטפטים. איך השקיעו: הכול חלק, בלי קימוט אחד, ובדמיון כבר ראתה את ההפתעה על הפנים שלה. אולי הגזמתי? הרי באמת זה נראה הרבה יותר טוב. ואור נהיה בבית. ואור בלב. אולי תמרה צודקת?”
פתאום הטלפון מצלצל…
נווילי, נשמע שתמרה בוכה תסלחי לי, לא רציתי לפגוע. רק להפתיע ולשמח…
מה פתאום, יקירה, לא כועסת בכלל, גם נווה מתחילה לדמוע, אין בכלל על מה לסלוח: צדקת, והטפטים מהממים. אחרי החג נתחיל לעבור על כל החפצים אם את מסכימה.
בטח! אשמח לעזור! ומה הלילה? אי אפשר בלי חג ביחד…
גם אני לא רוצה…
אז יופי! תמרה מתלהבת הכול מוכן: יש עץ רימונים קטן אמיתי, ויש שרשראות, ונרות, הכול כמו שאת אוהבת. אל תרוצי לקניות, הכול מסודר. תארגני את עצמך לאט. יותם יקפוץ לקחת אותך.
נווה ניגשת שוב לחלון. הפעם היא מסתכלת על העיר המוארת בעיניים חדשות, חושבת בליבה: “תודה, אימא… על תמרה…”
