– איך אני עכשיו בלעדייך? מה אעשה? למה לי להמשיך לחיות? – דמעות התגלגלו על לחייו, ובנשמתו נפער ריק. שם, במקום הלב, נוצרה כעת חור שחור ולרי התאהב באיריס עוד מהתיכון. קטנה, עדינה, עם נמשים ג’ינג’יים על האף – כך ראה אותה לראשונה, ומאז, כבר בכיתה ו’, התאהב בה עד מעל לראש. איריס הייתה צעירה ממנו בשלוש שנים. תמיד למדה מצטיין, הייתה התלמידה הכי טובה בכיתה, וגם צנועה וביישנית. ולרי, עם השנים, נשאב אליה יותר ויותר. הסתכל עליה בהפסקות, בזמן שקפצה עם חברות בחצר בית הספר. קלה כמו פרפר צבעוני. חלם שיום אחד הם יתחתנו. כשהשתחרר מהצבא, בא לאיריס עם זר פרחים ביד, וביקש את ידה. אביה של איריס היה אדם קשוח ורציני. דיבר זמן רב עם ולרי בחדר נפרד, ואז, עם חיוך על הפנים, לחץ את ידו של ולרי. החתונה הייתה גדולה ושמחה במיוחד – הגיעו גם קרובי המשפחה הכי רחוקים. את הזוג איחלו שלושה ימים. עיניה של איריס זהרו מאושר, ולרי היה גאה עד אין קץ. חשב שזכה בכלה הכי טובה ביישוב. תוך שנתיים, בעזרת ההורים, ולרי הקים בית משלו. איריס ריחפה מאושר – שלושה חודשים לפני הולדת בתם הראשונה, הצליחו לעבור לביתם החדש. משחקי משפחה נולדה להם בת, אותה קראו עדי, על שם סבתה של איריס. הילדה הייתה חזקה ובריאה, אך הלידה הייתה קשה מאוד לאיריס. שנה שלמה אחרי הלידה, איריס הלכה חיוורת וחלשה. ולרי הסיע אותה בין רופאים, אך אלה רק משכו בכתפיהם ואמרו: צריך זמן עד שהגוף יתאושש. כשעדי הייתה בת שנה וחצי, גילתה איריס שהיא שוב בהריון. הרופאים המליצו לה להפסיק את ההריון; אמרו שגופה עדיין לא חזק, ואולי לא תצליח לשאת את התינוק. ולרי ניסה לשכנע את איריס יחד עם הרופאים, אך היא לא הסכימה. – אני את ילדתי לא אפיל! היא לא אשמה שרצתה להגיע לעולם. מה שיהיה, יהיה, – אמרה בקול שקט – הכול בידי שמים. החודש האחרון היה קשה ביותר, ואיריס שכבה בבית חולים. בבית המתינה לה הבת הקטנה, והבעל האוהב לא ידע נפשו. הוא חש בצרה המתקרבת, והפחדים התממשו. איריס לא שרדה את הלידה, ליבה פשוט נדם. אך לעולם הספיקו להגיע זוג תאומות בנות נפלאות. ולרי נשבר מיגון. בבית העלמין הביט בגבעה החשוכה בעיניים ריקות. מול עיניו חלפו זיכרונותיו עם איריס, ימים שמחים, החיוך שלה. באוזניו הדהד סיפוקה של צחוקה המתגלגל. ולרי קרס על ברכיו ופרץ בבכי נורא כבהמה פצועה. – איך, איך אני עכשיו בלעדייך? מה אעשה? למה לי להמשיך? – הדמעות זלגו, והריק היה עמוק כמו חור שחור במקום הלב. לאחר הלוויה התעטף בצערו. שתה לשוכרה, לילות אפלים, כדי לא לשמוע יותר את קולה ושחוקה בראשו. הוריה של איריס לקחו את הילדות אליהם. סברו שוולרי לא יתאושש לעולם ולא יוכל להיות להן אב טוב. משחקי משפחה בארבעים יום, שוב שתה וישן במסדרון. וחלם חלום – איריס נכנסה הביתה, בשמלה לבנה, שערה מתנפנף אדמדם וזורח, מחייכת ברוך. ניגשה אליו, ליטפה בראשו, ואמרה בעדינות ובאהבה: – ולרי, אהובי, מה אתה עושה? לא מתבייש? – עיניה הירוקות הצטמצמו והיא מנופפת באצבע מאיימת בחיוך. – הבנות לא רואות בכלל את אביהן, מתגעגעות. אתה, אהובי, נחוץ להן, בדיוק כמו שהייתי דרושה לך. אם אתה עוד אוהב אותי, אל תעזוב את בנותינו – תאהב אותן כפי שאהבת אותי. והנה התעורר ולרי, ראשו צלול. השמש הפציעה פנימה וחיממה את לחיו. עם הנץ החמה הגיע לבית הורי איריס, מגולח, מסודר, עיניו מלאות חכמה, כמו התבגר מיד חמישים שנה. נשק את ידה של חמותו, חיבק את חמותו ואת בנותיו, ולקח אותן אל ביתו. מאז חיו ארבעתם יחד. השתדל להיות להן גם אבא, גם אמא. למד לבשל, לכבס, לתקן בגדים. ואת הצמות קלַע הכי יפה מכל אמא בגן. תמיד היללו את בנותיו בבית הספר, היו למופת – טובות, חרוצות, ממושמעות. ומי שפגע בהן – ולרי היה שומר ומגן. שכנים שאלו אותו לא פעם: – ולרי, למה אתה לא נושא אשה שוב? אדם צעיר אתה, טוב מראה, בריא – תראה כמה מחזרות אחריך. והוא, מופתע, ענה להם: – אני כבר מזמן נשוי. – תראו – כבר יש לי בבית שלוש כלות, אני אביא עוד אחת? עם ארבעה לא אסתדר… וכך, דרך בדיחות קטנות, לילות נטולי שינה ומעט לחם ביום – ולרי גידל בנות לתפארת, בנות חן ואור. כשהיו כבר בתיכון, התחילה שכנה להגיע, מביאה פטריות מיובשות, הרינג כבוש, מרבה לרמוז. הבין שאינה עומדת להפסיק, ואף לא רצה לפגוע. פעם אחת קרא לה אליו בערב ושאל: – את מי מהבנות שלי את הכי אוהבת? ענתה: – את בנותיך אינני צריכה! תכף יפרחו. ואתה? כך תישאר לבד כל החיים? אני אוהבת אותך, לא אותן! ולרי הרים עיניו: – הנה, קחי את תמונתי, – ונתן לה את תמונתו, – ואהבי אותי בביתך, כמה שתרצי. השכנה חזרה לביתה עצובה עם תמונה ביד. הבנות גדלו, נכנסו לאוניברסיטה, ומעולם לא שכחו אותו. בסופי שבוע תמיד שלושתן הגיעו, עזרו בבית ובגינה. ולרי ליווה כל בת לחופה, שוחח עם כל חתן, בדיוק כפי שחמיו שוחח עמו. תמיד איחל לשלוש הנסיכות שלו רק אושר. הבנות בגרו, לכל אחת משפחתה, ילדים ודאגות, אבל אביהן לא נשכח לעולם! בחופשות ובחגים, הגיעו כולם – בנות, נכדים ונין קטן לאביהם האהוב בכפר. כשהגיע לגבורות, בן שמונים ואחת שנה, שוב חלם חלום: עומד הוא בשדה, צעיר, יפה, שערו כהה וכתפיו רחבות. אליו רצה איריסו, יחפה ושערה לוכד קרני שמש. פשט זרועותיו לרווחה ולבו הלם. נפגשו, התחבקו, איריס הביטה אליו בעיניה ואמרה בקול רך: – ולרי, אהובי, איזה גבר היית! לבנותינו סידרת חיים מאושרים. הכל ראיתי, כל יום התפללתי עבורך מלמעלה – תפסה את ידו ברוך. – בוא. עכשיו נהיה יחד לנצח. וכך הצטרפו ידיהם, צעדו יחד בין דשאים ירוקים ושופעים. כל המשפחה התכנסה לחלוק לו כבוד אחרון. היה קשה לבנות לומר שלום, אך ידעו שאביהן לצד אהבת חייו. הסיפור הזה – גורלו האמיתי של אדם טוב, אבא עם א’ גדולה! שמעתי עליו מסבתי. הכירו אותו כול תושבי היישוב. כך קורה שאדם בוחר בחיים של הקרבה למען בנותיו ולא למען עצמו. יהי זכרו ברוך! כתבו בתגובות מה דעתכם? סמנו לייק, ועקבו אחרי הדף לקרוא סיפורים נוספים!

Life Lessons