יומן אישי מירב אבן-חן
איך אני יכולה להטיל עליכם עול כזה? אפילו אבא שלי ואסתר סירבו לקחת אותו.
מירב, בתי, תתעוררי! עם מי את מתכוונת להתחתן?! אמא שלי זעקה, מסדרת לי את ההינומה.
לפחות תסבירי, למה עידו לא מתאים לך? הייתי ממש מבולבלת מהדמעות שלה.
איך אפשר? אמא שלו מוכרת במכולת, נובחת על כולם. אבא שלו נעלם, ובצעירותו רק שתה והיה מסתובב בלי מטרה.
גם סבא שלנו שתה ורדף אחרי סבתא בכל היישוב. אז מה?
סבא שלך היה אדם נכבד, כולם הקשיבו לו.
רק שלסבתא זה לא עזר, היא פחדה ממנו כל הזמן. אני זוכרת את זה למרות שהייתי קטנה. עם עידו, אמא, הכל יהיה שונה. אל תשפטי אנשים לפי המשפחה שלהם.
יבואו לכם ילדים תביני אז! אמרה אמא בכעס, ורק הנדתי בראש.
לא קל לחיות כשהאמא לא משנה את דעתה על עידו.
ובכל זאת, עידו ואני חגגנו חתונה שמחה והתחלנו את המשפחה שלנו. למזלנו, היה לעידו ביישוב בית שהועבר אליו מהסבא והסבתא, ההורים של אותו אבא נעלם.
עידו שיפץ את הבית בהדרגה ובסוף יצא לנו בית פרטי ממש מודרני, כל הנוחיות הכול טוב! איזה בעל יש לי, למה אמא דיברה עליו רעות?
שנה אחרי החתונה נולד לנו בן יובל, ואחרי ארבע שנים הגיע איילת. אבל כל פעם שילדינו חלו, או עשו איזה שטות מיד הופיעה אמא שלי עם “אמרתי לך!” ותמיד הוסיפה: “ילדים קטנים צרות קטנות! כשהם יגדלו תראי מה זה, עם הגנטיקה הזאת!”
ניסיתי להתעלם מהעקיצות של אמא היא יותר עושה זאת מתוך הרגל. בסך הכל, הייתי בת שמרדתי ברצון שלה התחתנתי בלי אישור.
כזו היא אמי, צריכה שהכול יהיה לפי דעתה. מזמן כבר השלימה עם הבחירה שלי, ובפנים פנימה אפילו יודעת שעידו שלי זהב מכל כיוון.
אבל לעולם לא תאמר את זה בפה מלא. הרי זה להודות שטעתה וזה לא יקרה! היא לא באמת מתכוונת למה שאמרה על הנכדים, יותר דאגה עמוקה. את הנכדים היא אוהבת בטירוף אם חלילה יקרה להם משהו, הראשונה תקפוץ לים, ותלוש את כל השערות!
ועדיין, לעתים אני פוחדת מאותן “צרות גדולות”, המלוות כל דור בהפיכת הילדים לבוגרים.
הילדים גדלים, כמובן. והנה יובל סיים סוף סוף את כיתה י”א והולך לעולם הגדול. עתידו מתוכנן להתחיל באוניברסיטה לא רעה בכלל, בעיר הקרובה לנו בערך 143 קילומטר מפה.
אבל הלב שלי, 143 קילומטר זה כמו בין כדור הארץ לכוכב אחר. רחוק!
לארבע לילות הראשונים לא עצמתי עין חושבת עליו! שאף אחד לא יפגע בו! שהוא אוכל טוב! שהעיר לא תשחית אותו; יובל הרי כל כך טוב לב.
בהתחלה גר בחדר במעונות המיועד לבנים מהפריפריה. אך הלב של אמא לא יכול היה לסבול זאת, שכנעתי את עידו ונרכשה ליובל דירה בעיר. יובל התעקש שישלם חלק מהשכירות בעצמו התחיל לעבוד באינטרנט. ילד גאון!
בסופי שבוע הייתי נוסעת לעיר לבדוק אותו, לעזור, לנקות, לבשל. למרות שבדירה של יובל היה נקי להפליא. אצלו בבית? היה תמיד בלגן!
והאוכל תמיד מוכן מראש: קציצות, תבשיל בסירים. אומרת לכם ילד חכם!
הנסיעות העירו את עידו:
מירב, די להחזיק את יובל קרוב לחצאית שלך! תני לילד לנשום! גם אלי אין לך זמן. אלך אל אילנית הדוורית תראי מה תעשי!
צחק, כמובן, אבל הפחיד אותי! מה אעשה בלעדיו? והוא צדק הגיע הזמן לשחרר את יובל ולהניח לו לחיות לבד.
התנהגתי עוד קצת כמו תרנגולת דואגת, ולבסוף למדתי לקבל שיובל כבר גדול. שחררתי אותו טעיתי, מסתבר.
יום אחד מתקשרים לי מהדקנאט, מודיעים שיובל מדלג על הרצאות, כמעט ומורחק מהלימודים! מה זה? התבלבלתם? יובל שלי?! זה בלתי אפשרי! התרוצצתי לקחתי חופש מהעבודה ונסעתי לעיר. גם עידו לא עצר אותי, לפעמים אני כמו טנק.
יובל לא ציפה שאגיע. ובמקום שיספיק לסדר, אפילו לא הצליח להסתיר את הסיבה:
הסיבה בחורה בשם הדס. נראית כמו מלאכית.
אבל מלבד הדס, בדירה היה גם ילד! בן שנה בערך.
הבנתי מיד הבחורה וילד בידה מנסה לסובב את יובל ולהתחתן איתו.
אמנם אני אמא מודרנית אבל יובל צעיר, וגם לא אמור לגדל ילדים שאינם שלו. הדס נראתה בת 18, איך הספיקה כבר?
בתוכי סערה התרגשות, אבל התאפקתי. אמרתי שלום להדס, ועם יובל נכנסתי למטבח לשיחה רצינית.
יובל, אתה מאוהב? שאלתי, חיוך מאולץ.
מאד, אמא גם הוא חייך.
ומה עם הלימודים? שאלתי בזהירות.
אני יודע שהזנחתי, אמא. הכל תקופה קשה. אשפר הכל, אל תדאגי.
איזו תקופה? מה קרה?
לא יכול, אמא. זה לא הסוד שלי. אולי כשתכירי את הדס יותר טוב.
לא ידעתי איך להמשיך, והרפיתי ונסעתי הביתה.
זו אשמתך! התנפלתי על עידו תן לילד חופש! תראה לאן זה מוביל! מה עושים עכשיו?
מה קרה באמת? שאל אופטימי. מה רע בילד מוכן? אם יובל אוהב אותו, כנראה הוא משפחה.
אתה מוכן להיות סבא?
למה לא? ידעתי שיום אחד אהיה סבא.
אבל לא לילד זר!
מירב! נראה לי שאני מדבר עם מישהי אחרת. אף ילד אינו זר. תחשבי על זה.
עידו הלך לישון בעלייה, ואני התרוצצתי בחדר, כועסת על הכל החיים, הדס, יובל, עידו שתומך בהם. ואז נרגעתי והבנתי כרגיל, עידו צודק.
הילד לא אשם. וגם הדס, כנראה לא נסיבות משתנות. בבוקר כבר הייתי רגועה, לאחר דמעות רבות, וזחלתי אל עידו שישן בסלון.
עידו, תסלח לי! אני באמת אוהבת אתכם!
בואי לכאן, אישה מטומטמת שלי! חייך, ומיד נשכבתי לידו.
נרדמנו יחד, חיבוק של אושר על שפתיי. אז אהיה סבתא! מה כבר קרה? הילד בדירה מקסים! קוראים לו מתן.
אבל מהר למדתי שהמציאות מורכבת יותר. יובל הודיע שהוא עובר לתוכנית ערב וחושב להתחתן עם הדס.
הפעם לא פעלתי מהר. קודם ניסיתי לעכל, ורק אחר כך נסענו בסופ”ש לעיר. עידו, ידעתי, יעזור ליישר העניינים כי כמה שאני נרגיעה, עדיין רציתי “לעשות בלגן” מספיק לשרוף את כל החורף מהעצים האלה.
בכניסה פגשה אותנו הדס, עם דמעות:
תסלחו לי! לא רציתי שיובל יעשה זאת, אבל הוא עקשן. אתם בטח יודעים.
עקשן זאת מילה עדינה אמר עידו, ופשט נעליים אבל הבן שלנו גם חכם. אם בחר כנראה נכון. הדס, תירגעי, נדבר.
עברנו למטבח. יובל לא היה בבית.
יובל יצא להביא חלב, תיכף יחזור הדס אמרה.
למה כל הזמן מתנצלת? שאל עידו בקושי הבנו מה קרה בכלל. קודם כל נכיר. נכין תה לעייפים?
אוי, סליחה התבלבלה הדס.
עידו גלגל עיניים, הדס חייכה. הבנתי עידו קיבל את הבחירה, ונאנחתי בפנים.
כשהתה נמזג, עידו כבר טעם עוגייה של הדס, אותנטית לגמרי יובל לא אופה, זה בטוח. עד שצצה יובל מהסופר.
יובל, חמוץ פנים, הניח מזון על השולחן. אבל ראיתי בעיניים שלו ניצוץ גבר של ממש. אפילו חשבתי אין לי יותר זכות להורות לו דבר.
אז החלטתם להתחתן? שאל עידו.
כן, ולא מתכוונים להתדיין אמר יובל בפסקנות.
מסכים. רק מה הסיבה למהר? עוד ילד בדרך?
לא! הדס נראתה נבוכה, כמעט בלעה רוק.
פתאום חשבתי שאולי אפילו אין להם יחסים כאלה בלתי הגיוני, אבל…
אז למה למהר?
אחרת את מתן יקחו לפנימייה הסבירה הדס בעיניים מושפלות.
מדוע ייקחו אותו? שאל עידו.
אמא שלו נפטרה הדס אמרה בלחש ורעדה בשפתיים.
הדס, את לא חייבת לפרט! יובל התפרץ אמא, אבא, תסמכו רק על מה שסיפרתי. השאר עניין שלנו!
יובל, חכה הדס קטעה, אם אנחנו יחד, המשפחה שלך גם שלי. לא אסתיר מכם דבר.
הדס שתקה, ואני עם עידו החלפנו מבט.
הדס, מתן לא שלך? העזתי לשאול.
לא. מתן אחי הקטן מהצד של אמא, אבא שלו אחר.
באותו רגע התחשק לי לנשק את כולם אבל התאפקתי.
הדס המשיכה:
אמא שלי נפטרה בכלא. הייתה לה מום בלב, התמודדה שנים. חיים שלה לא פשוטים אופי הרסני, לדעתי.
הדס לגם תה, נשמה עמוק. היה לה קשה, אבל המשיכה למרות הכל.
בפעם הראשונה נכנסה לכלא אחרי שריב עם אבי, דרסה קשישה במעבר חציה. אפילו בעיתונים כתבו.
כשישבה, אבא שלי לקח אותי והיינו לבד. לפני שחזרה, הוא התחתן עם אסתר, שהיא עדינה, ואני אוהבת אותה מאד. לכן אולי החיים שלי טובים בזכות אבא שלי. הם גידלו אותי הם המשפחה שלי.
עוד שתיקה. יובל והדס החזיקו ידיים. ידעתי שהגרוע עוד לפנינו.
שלוש שנים עברו, אמא התאהבה בראובן, צעיר ממנה בעשר שנים. אחרי זמן נולד מתן. שמחתי, ביליתי עמם הרבה. כשהייתי שם לא היו מריבות, אבל שכנים סיפרו בבית משפט על צעקות וקול שבירת כלים.
פעם אחת, הייתי שם, אמא ורועי רבו, כנראה אמא קינאה. בריב דחפה אותו, הוא נפל, נחבל בראשו. אחרי יומיים נפטר, אמא נעצרה.
אמא נפטרה במעצר, לפני משפט. הלב שלה פשוט הפסיק. מבקשת אל תשפטו אותה. הייתה כמו יונק-דבש צבעונית ולא ניתנת לשליטה. מאוד אהבתי אותה.
הדס תסלחי לנו, אמר עידו שנאלצת לספר הכל. אבל את צודקת, אנחנו משפחה תומכים אחד בשני.
מתביישת לומר, אבל רציתי לצרוח: “מה אתה עושה, יובל! ילד, תתעורר! לא צריך משפחה כזו! אצלנו אף פעם לא היה עבר פלילי!”
אך התגברתי דמיינתי את עצמי בחתונה, אמא בוכה שלא אתחתן עם עידו. חיבטתי את עצמי “מירב, אל תשפטי אנשים לפי הוריהם!”
הלקאה זו חוללה פלא! צצה לי רעיון נהדר. הסתכלתי על עידו הוא כבר חייך. הבין הכול!
עידו אישר, ואמר:
מה דעתכם, חברים שנאשר אפוטרופסות על מתן, ואתם תחכו עם החתונה ותמשיכו ללמוד?
איך? הדס התפלאה.
אבא, די! יובל התרעם.
מתן ייהנה בכפר, זוכר איך היה לך? אם תרצו פעם תאספו אותו חזרה.
בלי יובל, החיים שלנו משעממים. נשמח לטפל במתן.
אפילו איילת עסוקה יותר בבנים עכשיו מאתנו.
הדס, ההחלטה שלך.
איך אפשר להעמיס עליכם עול כזה? אפילו אבא שלי ואסתר סירבו.
ופתאום מתן הגיבור התעורר, התגלגל מהספה, מזדחל למטבח, מושיט ידיים דווקא לעידו.
אוי, איזה עול כבד עידו הצהיר בצחוק ומרים את מתן בזרועותיו.
עידו, אתה לא רע, נראה יותר כמו אבא! צחקתי.
חכי, איים באגרוף, ומתקרב ללחישה, אראה לך הלילה מי סבא באמת.
היו עוד קצת התנגדויות, אך בסוף יובל והדס הסכימו מתן עובר אלינו. הפלא בכלל לא היו בעיות משפטיות באפוטרופסות.
העובדת הסוציאלית אמרה שזה נפוץ זוגות בגילנו לוקחים ילדים, כשהאהבה להם נשארה ועוד מלאי של רוך. זה מרענן אותנו, הפכנו צעירים עם מתן.
בלילות קמתי אליו, מרוב שמחה הזלתי דמעות.
אמא, כמובן נזפה. נזפה, ואוהבת את מתן יותר מכולם וגם הוא אותה.
אוי מירב! מה אתם עושים?! אבל מיד פונה למתן ומי עייף ורוצה שינה אתה? אלה עיניים מתוקות!
ושוב:
על מה אתם חושבים, מירב? מי שפטנות הקטנטנות האלו נהיו מלוכלכות?! לא יודעת איך תסתדרו… איפה מתן שלי, הסתתר?!
