איך אני אמור להמשיך בלעדייך? מה אעשה עכשיו? בשביל מה לי להמשיך לחיות? דמעות זלגו על לחייו של ירון, וריקנות עמוקה מילאה את לבו. במקום שבו פעם פעל הלב, נפערה כעת תהום שחורה.
ירון אהב את עינת עוד מתקופת בית הספר. קטנה ועדינה, עם נמשים כתומים מפוזרים על אפה. כך ראה אותה לראשונה, ובכיתה ו’ כבר היה מאוהב עד מעל לראש.
עינת הייתה צעירה ממנו בשלוש שנים. תמיד תלמידה מצטיינת, חרוצה, ושקטה. ירון נמשך אליה משנה לשנה יותר, הסתכל בה מתרוצצת עם חברותיה בחצר בית הספר, דילגה על חבל כמו פרפר צבעוני. הוא חלם שיום אחד הם יתחתנו.
כשחזר משירותו בצה”ל, הגיע באותו ערב אל עינת עם זר פרחים, כדי לבקש את ידה.
האבא של עינת היה איש חמור-סבר ומכובד. הוא לקח את ירון לשיחה ארוכה בחדר צדדי, וכששב שניהם, חיוך היה נסוך על פניו והוא לחץ את ידו של ירון והעניק לו את ברכת הדרך.
החתונה הייתה שמחה ורועשת, משפחות מכל הארץ הגיעו לחגוג איתם. עינת, מאושרת, עיניה ברקו, וירון הרגיש שהוא האיש המאושר בעולם. מבחינתו, הייתה לו את הכלה היפה ביותר בכל היישוב.
כעבור שנתיים, בעזרת הוריהם, בנה ירון בית קטן בצפון. עינת ריחפה מאושר שלושה חודשים לפני לידת בתם, עברו סוף סוף לבית שלהם.
נולדה להם בת, ששמה היה יעל על שם סבתה של עינת. הבת הייתה בריאה וחזקה, אך עינת התקשתה להתאושש מהלידה. שנה שלמה נראתה עייפה וחיוורת, וירון רץ איתה בין רופאים, שכולם טענו שהיא צריכה פשוט עוד זמן כדי להתחזק.
כשליעל הייתה בת שנה וחצי, גילתה עינת שובו של ההיריון. הרופאים המליצו לה שלא להמשיך הגוף עדיין חלש, והיא עלולה לא להחזיק מעמד. אבל עינת סירבה בתוקף.
אני לא אפסיק את ההיריון, אמרה בעקשנות הילדה לא אשמה בכך שהגיעה לעולם. מה שיהיה יהיה. הכל לפי רצון השם.
החודש האחרון להיריון היה קשה במיוחד, ועינת אושפזה. בבית נשארה יעל הקטנה, מתגעגעת, וירון היה טרוד ונסער.
בלידה, חרדותיו התגשמו ליבה של עינת נעצר. אך לעולם הספיקו להגיע תאומות חמודות, נס רצון החיים.
ירון נשבר מצער. בבית העלמין עמד מול תלולית האדמה, מבטה שלו אבוד כל חייו עם עינת שבו מול עיניו, צחוקה, ימי האושר שלהם יחד. ברכיו כשלו והוא פרץ בבכי עז.
איך, איך אפשר בלעדייך? למה לי להמשיך? לחייו הרטיבו דמעות ובלבו נפער חלל גדול.
אחר הלוויה ירון שקע באבל עמוק, שותה ולא מפסיק, מנסה לשכוח את קולה ואת ריחוקה.
הוריה של עינת אספו אליהם את שלוש הבנות. חששו שירון כבר לא יתאושש, ולא יוכל לשמש להן אב טוב.
לאחר ארבעים יום חלם ירון חלום. עינת נכנסה הביתה, בשמלה לבנה, שיערה גולש על כתפיה, אדמוני ומבריק באור הבוקר העולה. היא ניגשה אליו, ליטפה את ראשו, ואמרה ברוך כמו פעם:
ירוני, מה קורה איתך? לא מתבייש? הבנות בקושי רואות אותך, הן זקוקות לך כמו שאני הייתי צריכה אותך. אם אתה עדיין אוהב אותי תאהב את הבנות שלנו, היה אבא בשבילן כמו שהיית לי בעל.
כשקם מהחלום, הכל התבהר כאילו השכרות נעלמה באחת והשמש הציצה בחלון.
עם שחר הלך ירון לבית הוריה של עינת, מסודר, מגולח, עיניו מלאות בשלות וכאילו בגר באחת. הוא נישק את ידה של חמותו, חיבק את חמו, ולקח את הבנות אל ביתו.
מאז חיו יחד ירון והבנות ולמד להיות גם אב וגם אם. בישל, כבס, תיקן בגדים, ואפילו ידע לקלוע צמות טוב יותר מכל גננת בגן.
בבית הספר שיבחו את שלוש הבנות, חרוצות, דואגות, למדו תמיד יפה. ואם מישהו ניסה להעליב אותן, ירון התייצב להגן בכל הכוח.
השכנים שאלו:
למה אינך נושא אישה בשנית? הרי אתה עוד צעיר ושובה עין, ברוך השם בריאות יש. תראה כמה נשים מביטות בך!
והוא השיב בתמיהה:
אני כבר נשוי מזמן.
תביטי: בבית שלי יש כבר שלוש כלות. אביא עוד אחת? ארבע זה בלתי אפשרי
כך, עם הומור וסבלנות, לילות ללא שינה ועבודה קשה, גידל ירון את בנותיו שלוש יפיפיות וחכמות.
כשהבנות הגיעו לתיכון, שכנה אחת ניסתה להתקרב אליו. הביאה לו עוגות, חמוצים, ניהלה עמו שיחות ארוכות. ירון הבין שאינה מרפה, אך לא רצה להעליב אותה. באחד הערבים, הזמין אותה לשבת איתו ואמר:
ממי מבנותיי את מחבבת במיוחד?
אין לי עניין בבתך, ענתה, עוד מעט יתגייסו או ייסעו ללמוד, והבית יתרוקן. אני אוהבת אותך!
הנה, קחי את התמונה שלי, אמר ברצינות תאהבי אותי בבית, כמה שתרצי.
כך חזרה לביתה, קצת נעלבת וקצת מבולבלת.
השנים חלפו, הבנות הלכו לאוניברסיטה אך תמיד חזרו בסופי שבוע לסייע לאביהן. ירון ליווה את כל שלוש בנותיו לחופה, ודיבר אישית עם כל חתן, כמו שבעבר חותנו שוחח איתו, מברך אותן רק בשמחה ובריאות.
שלוש הבנות נהיו נשים, לכל אחת משפחה משלה, ילדים ודאגות אך את אביהן לא שכחו. בכל חג או שבת נסעו כולן לבקר בכפר, למלא בשמחה את ביתו שהיה ריק פעם. גם נכדיו וניניו אהבו אותו מאוד.
כשמלאו לירון שמונים ואחת, חלם שוב על עינת. הוא ראה עצמו צעיר, יפה, חזק, רץ בשדה לקראתה. עינת רצה אליו, שמלה לבנה נעה ברוח, שיערה בוער בזהב השמש, עיניה נוצצות מאושר.
הם נפגשו, התחבקו, והיא הביטה בו ברוך ואמרה:
ירוני, כל הכבוד עשית! בנותינו קיבלו חיים מאושרים, אני ראיתי הכל. בכל יום בירכתי עליך מלמעלה עכשיו בוא. מהיום לא ניפרד עוד.
יד ביד פסעו על הדשא הירוק, אל האור הגדול.
כשנפטר ירון, באו כל המשפחה, בנותיו הרכינו ראש בצער, אך ליבן ידע שהוא שב לאהבת חייו. כך מסיים סיפורו של ירון אבא למופת, שבחר להקדיש את חייו לטובת בנותיו.
לעיתים, נתינה אמיתית היא ההנצחה הגדולה ביותר לחיים ולהמשך הדור. זיכרו אותו לטובה.
