אי אפשר להבין איך יש אמהות כאלו! היא שלחה את הילד שלה לבית ילדים כי לא רצתה לטפל בו, והילד בסך הכול בן ארבע.
יש לי חברה אחת, קוראים לה מיכל. אנחנו חברות כבר שלושים שנה. היא אישה נהדרת והייתה יכולה להיות אמא מדהימה, רק שלה ולבעלה פשוט לא היו ילדים אלוהים לא זיכה אותם בזה, אבל הם נשארו יחד, כנראה בזכות האהבה האדירה ביניהם.
לי, לעומת זאת, יש ילדים שתי בנות. מיכל כמובן הפכה לסנדקאית שלהן בכל זאת היא החברה הכי טובה שלי וגרה בשכונה לידי. באמת למה לא. עד היום אני זוכרת איך מיכל הייתה משחקת עם הבנות שלי, לא פעם ישבה איתן כשביקשתי, ובסוף היינו בוכות יחד במטבח למה לה אין אחת משלה.
ואז, יום אחד, קרובי משפחה שלה התקשרו אליי מסתבר שאיזו קרובת משפחה מהצד של אבא שלה החליטה למסור את הבן שלה לבית ילדים. לפי מה שסיפרו, הרופאים נתנו לילד אבחנה לא קלה, ולא היה שום שקל פנוי לטפל בו. אמא שלו, ככה אמרו, רצה רק אחרי גברים, והילד ממש לא עניין אותה.
מיכל סיפרה לי על כל זה, ואמרה שהיא פשוט חייבת לנסוע ולראות את הילד הזה בעצמה. כמו שחברתה סיפרה לי אחר כך ברגע שמיכל ראתה את הילד ואת העיניים העצובות שלו, היא כבר ידעה שהיא לוקחת אותו. ובעלה הסכים.
לא היה להם פשוט. שנה שלמה של שיקום וביקורים אצל רופאים ומומחים שונים. הילד היה על הרצף האוטיסטי ובכל זאת הם עשו הכול כדי להוציא אותו משם.
אתם לא תאמינו, היום יונתן כבר בן 24 בחור רגיל לחלוטין, סיים תואר באוניברסיטה, ואפילו יש לו מדליות בספורט.
אתמול חזרתי מהחתונה שלו.
