איך אומרים “אני אוהבת אותך, אמא”?— שאלתי בארוחת הבוקר בגיל 14, ואמא חייכה: “אז כשתחזרי מבית הספר, פשוט תקני לי תפוחי אדמה, ואז ארגיש את זה בלי מילים.” “אני חולה על החתול שלי!”— ליטפתי את הפרווה החמימה, ואבא חייך: “אז אולי תחליפי לו את החול? הוא ממש סובל.” ורק בבגרותי, נזכרת בימים שאמא ציירה לי בגדים לבובות נייר ומלאה לי קופסה בקוטג’ חם כשהייתי מאושפזת, הבנתי שהכי חזק אוהבים דווקא במעשים הקטנים—בכוס תה שמחכה על השולחן, בממתק מקולף מהעטיפה, בסנדוויץ’ מושקע, במבטים שקטים, בלשטוף חול לחתול או לקלף תפוח אדמה; כי לא די במילים יפות ושירי אהבה—החיים מורכבים ממחוות קטנות שמבטאות “אני אוהב אותך” בלי אף מילה; וצריך ללמוד להרגיש, לתת ולהוקיר את השפה השקטה של הלב.

“אמא, אני כל כך אוהבת אותך,” אמרתי בארוחת הבוקר, כשהייתי בת ארבע-עשרה.
“כן?” חייכה אליי אמא, “אז בפעם הבאה, פשוט תקולפי תפוחי אדמה לפני שאחזור מהעבודה, ואני אֵרְגִיש את זה גם בלי מילים.”
“אני מתה על החתול שלי!” לחצתי את הלחי שלי לגוף הרך והחמים שלו.
“אז אולי תחליפי לו את החול?” שאל אבא, “הוא מסתבך, מסכן, ולא רוצה לשבת במקום רטוב…”
הקשבתי להורים שלי, ולא הבנתי – הרי אני מדברת על אהבה! מה הקשר לחול של החתול או לתפוחי אדמה?
אני זוכרת שבגיל שבע, כשעוד הייתי ילדה קטנה, הגעתי לאשפוז לכמה שבועות. בית החולים היה בפרברי ירושלים, והחוקים אז היו קפדניים. רק בשעות מסוימות הורשו ההורים להביא אוכל, ורק מהגן ניתן היה להסתכל על הילדים כשהם עומדים ליד החלון הפתוח מזל שהיה ספטמבר והיה אפשר להיות בחוץ.
אמא שלי הייתה מגיעה פעמיים ביום. בבוקר ובערב המטפלת הניחה לי על השידה שקית ובה גבינה טרייה שהכינה במיוחד, קומפוט חמים, דייסת כוסמת, קציצת עוף. בדיוק מה שאוכל לאכול בבת אחת כי אחרי כמה שעות הייתה מביאה שוב טרי. ובצד השקית, בגליון עתון, כדי לא לקמט, היו 3-4 דפי אלבום שעליהם אמא ציירה לי בגדים לבובה מנייר זוכרות? עם הפסים הלבנים שאפשר לכופף על הכתפיים. אהבתי לשבת לצבוע ולגזור את השמלות והחצאיות, המעילים והסוודרים, הפיג’מות והחולצות ואמא, מתי היה לה זמן לזה בכלל? ציירה לי עוד ועוד ואיזה עיצובים! פעם נקודות, פעם פפיונים, פעם קישוטים ולפעמים גם רקמה עדינה.
מעולם לא ביקשתי את זה ממנה. זה לא היה תרופה, לא מים מינרליים או מרק חם. אמא פשוט ידעה שזה משמח אותי.
ובאותו הרגע, זו הייתה הדרך שלה לומר “אני אוהבת אותך”. רק הרבה שנים אחר כך, וגם אני הפכתי לאמא, קלטתי והבנתי את העומק.
אנחנו תמיד שוכחים עד כמה הדברים הקטנים הם הכל.
כן, מילים יפות, מחמאות, שירים זה מה שאנחנו הנשים אוהבות לשמוע אבל כמה מהר הן מתרוקנות מערך, אם לא רואים אותן משתקפות במעשים. אפשר לבטא את “אני אוהב אותך” עם טבעת יהלום או חפתים מזהב, עם זר פרחים ענק או טיסה בכדור פורח זה מדהים, באמת אבל אפשר, וכל אחד מאתנו יכול, להראות אהבה בפשטות, כל יום מחדש, רק תאהבו באמת.
לפני כמה חודשים, החברים שלנו סיפרו הכלבה האהובה שלהם, דקלה, נפגעה ונשארה משותקת ברגליים האחוריות. כבר שלוש שנים היא חיה ככה, והבעלים שלה בנה לה בעצמו עגלה על גלגלים שתוכל לטייל כל יום בגינה. היה קל יותר להוציא אותה על הידיים, או להושיב בעגלת תינוק אבל הכלבה רצתה ללכת בעצמה, והמשפחה שלה נתנה לה את זה כי ככה נראית אהבה.
כשהאהבה אמיתית, כל צעד שלנו אומר “אני אוהב אותך” בלי מאמץ, בתום לב, בלי לחשוב שנייה.
בלילה, אני נכנסת חרישית לחדר של הילדות כדי לא להעיר אותן, מסדרת להן את הכרית, מותחת שמיכה על רגליים קטנטנות, או מוציאה בשקט מהיד את הטלפון, כדי שלא יצלצל ויפריע לחלום.
אני הופכת לסבתא של המטבח, שמה לילדים חביתה בצורת לב וקורנפלקס בעיגולים מסביב, מכינה קפה מושלם לבעלי, ומוציאה צלחת עם טוסט חם כשהוא עובד עד מאוחר.
אני יכולה להקשיב לחברה בוכה שעות, ממציאה הפתעות ומתנות ומכינה מצב רוח חדש כל פעם מחדש.
בלי לחשוב שנייה, אוציא את השקל האחרון מהארנק לתרופה שמישהו צריך.
ואם צריך לפרום שרשרת פנינים אהובה בשביל להתחיל שמלה לבת, אעשה זאת בלי למצמץ.
החיים כל כך ארוכים וכל כך קצרים לעומת הזיכרונות הקטנים והאהבה הגדולה שהם משאירים.
המילים “אני אוהבת” נשארות, אם היינו שם כשזה היה הכי דרוש.
מאז ומתמיד, גם אמא וגם סבתא, יצאו החוצה לקבל את אבא וסבא כשהם חזרו מהעבודה כי הגבר צריך להרגיש שמחכים לו בבית. אני משתדלת לעשות כך בדיוק.
אני יושבת עכשיו מול המחשב, מנסה לחבר מהירהורים דפוס ברור, ושומעת את המפתח מסתובב בדלת. אומרת לעצמי “עוד שורה אחת וזהו, שלא יברחו לי העיניים מהסריגה”, מחייכת לעבר הדלת ואומרת, “תן לי שתי דקות, תיכף אגש ונאכל ביחד.” ושוקעת מחדש במארג של מילים, תפרים וסימני פיסוק.
ופתאום, בשקט גמור, שלא להסיח אותי, צצה על השולחן כוס תה חזק וצלחת עם שני טוסטים ושניים שוקולדים כשהעטיפה כבר מוסרת מהם. אני מסתכלת על הכול דאגה על פרוסות הלחם: פסטרמה, גבינה צהובה, עגבנייה, זיתים, כל מה שנשאר במקרר. מסתכלת על השוקולדים, כבר פתוחים, רק כדי שלא אפריע לעצמי אפילו לשנייה אם ארצה משהו מתוק.
ושומעת בדממה הזאת הרבה מילים חשובות.
וברגע הזה אני מבינה שאין הצהרת אהבה גדולה מזו: “אני אוהב אותך.”
היכולת לומר “אני אוהב” בלי מילים היא אמנות של הנשמה.
בטיול לצפון או בסיר תפוחי אדמה, בחולצה מגוהצת או בבלון פורח, בבובה הנחשקת ובקערת האוכל של החתול, בנשיקה לוהטת או בפליז שנזרק בשקט, במטריה שנפתחת לשנינו, בלביבות עם אוזניים של ארנב, בלייקים ולבבות, בחיוכים ומבטים.
לא משנה אם את שומעת עכשיו על הקשיים בשוק העבודה או על גול שהוחמץ בדרבי העיקר הוא איך את מקשיבה.
לא משנה אם אתה שותה יין איכותי או קפה בספל קרטון העיקר זו התחושה איתה אתה שותה.
לא משנה אם אתם מטיילים בלילה ברחובות תל אביב או בפרדס במושב העיקר מי הולך שם איתך.
אנחנו רק צריכים לזכור: בלי המעשים, המילים הכי מרגשות “אני אוהב אותך” דוהות ונעלמות מהר מדי. אסור לנו לתת לזה לקרות.
אהבה אמיתית נמדדת במעשים.