זכור אני, כאילו זה היה אתמול, כיצד במזל גדול הצלחתי לרכוש דירה משלי בעיירת נופש קטנה על שפת הים התיכון. דירה צנועה, אבל מרגע שעברתי לגור בה, החיים שלי השתנו מן הקצה אל הקצה. לפני כן, איש במשפחתי לא התעניין באמת במה שקורה איתי: לא שאלו אותי לשלומי, ולא דאגו אם אני חי או בריא. אף אחד גם לא הבין מדוע עבדתי ללא הפסקה במשך חמש שנים ולא לקחתי אפילו חופשה קצרה.
היום, כשאני בוחן את העבר, נדמה לי שבארצנו ישראל, הכנסת אורחים היא מנהג מושרש ועמוק, וכולם מפגינים נדיבות אמתית עד שמישהו מתחיל לקחת כמובן מאליו ולחיות על חשבון אחרים. אז מגיע הרגע שבו מתחילים להרגיש שמחיר ההכנסת אורחים גבוה מדי, ושאם לא נעצרו את השטף, יאבדו את שלוותם. קשה לדעת איפה עובר הקו הדק שבין נדיבות אמיתית לבין ההרגשה שאפשר ממש להחנק בביתך שלך.
לא תמיד המשפחה מגיעה לביקור כאשר מישהו רוכש בית נאה או מתעשר פתאום, אך בכל מקום שהים קרוב, ביקורים לא מפסיקים. בזמנים ההם, זכור לי שפעם הגיעה אליי רות, שסבלה ממצוקה בזמן נשימה, תחושת לחץ בחזה ושריפה פנימית. רות נבדקה אצל הרופאים, אך אלו לא מצאו דבר. בסוף התברר כי היא פשוט הייתה נתונה בלחץ מתמיד משהו שהפך להרגל בלתי מורגש.
הכול החל כאשר רות רכשה דירה קטנה על שפת הים. מתוך תמימות, נתנה לאמה, מרים, את המפתח הרזרבי, מתוך תחושה שזו דרך נכונה לנהוג בה. מרים גרה בירושלים, ארבע שעות נסיעה מתל אביב, והייתה מגיעה תדיר לביקור ברכבת. לרות היה קשה לצאת מהעבודה בכל פעם, ולכן מסרה לאמה מפתח, מתוך מחשבה שזה יסדר את העניינים. תחילה הכול היה בסדר, אך במרוצת הזמן החלה האם להגיע מלווה בקרובי משפחה, חברות, ואפילו שכנים שאיננה מכירה.
רות, איזו חיים, נתת לנו מתנה, תני לנו להישאר איתך, אמרו וציפו לתשובה טובה על טוב. בעלה של רות, דניאל, עבד רוב הזמן, נסע לעסקיו ולא הבחין בזרם הקרובים והאורחים. רות באמת רצתה לעשות טוב, והרגישה שכך נכון לנהוג. למרות שהעיר לא גדולה, דירתה הפכה מקום עלייה לרגל, ואמה עזרה לכולם אבל תמיד באמצעות רות, ולא מכספה שלה. עשתה טוב, אבל על חשבון בתה.
רות המשיכה להתכווץ עם בעלה בחדר קטן, בעוד שאר הדירה מלאה אורחים. היא טיפלה בכולם, ערכה שולחן, דאגה לתזונה, לקניות, ולעיתים אף עבדה במשרה שנייה כי ביקשו ממנה לעזור financially והכסף נגמר במהירות. כשפרצה מגפה וכבר דניאל נשאר בבית ומצא את עצמו ללא עבודה, האורחים כלל לא התאפקו הגיעו כרגיל, נשארו לימים ארוכים.
דניאל, בעלה של רות, התעייף ואמר לה או שאת לוקחת מאמך את המפתחות ומונעת ממנה להזמין אורחים לדירה שלנו, או שאני עוזב. רות התקשתה להחליט אמה טיפחה אותה להיות בת טובה, אך לא רצתה להפסיד את בעלה. בסוף קיבלה החלטה: שוחחה עם אמה בפתיחות.
מרים התרגזה, האשימה את רות כי היא חסרת לב, ניסתה לשכנע אותה שהיא גורמת לה להתקף לב, הפעילה מניפולציות, אך הפעם רות לא נכנעה. מרים סירבה להחזיר את המפתח, הכריזה כי אין לה יותר בת, ואינה רוצה לראותה שוב. בסופו של דבר החליף דניאל את המנעולים. אף אחד כבר לא ידע מה מצפה מהאורחים הלא קרואים, וכמה מהם ניסו להגיע לדירה, אך איש לא פתח להם את הדלת כי להאכיל אין סוף קרובים זו מלאכה שלא תיגמר אף פעם.
רות שילמה מחיר כבד: היחסים עם אמה נפגעו, אך הרגישה הקלה וכעת היה לה די כסף למחיה. היא לא חשה עוד את הכאבים בחזה אלה שליוו אותה כשניסתה לרצות ולהיות הבת הטובה על חשבון עצמה. היא למדה שמידה נכונה של נתינה היא דבר חשוב, אך אסור שתבוא על חשבון הרווחה שלה עצמה.
