כמה לא במקום החגיגה הזאת, אמרה רותי. מצאו זמן לחגוג, ובחוץ לכפר! לקולה הגיעו קטעי משפטים של גבר בלתי מרוצה. היא הבינה שהאח של בעלה הזמין אותם לחגיגת יומולדת של 25 שנה לחיי נישואיהם, או, כמו שאומרים, לחגיגת נישואין כסופה.
הטלפון של דוד צלצל בקול רם ודרש תשובה, עד שהרים יד.
היה זה דוד, בן דודו של דוד בןעמי, מגרמתי הכפר.
שלום, יונתן, שלום! אמר דוד. הכל בסדר, מה נשמע אצלכם? טוב, מתי שבת?
טוב, אומר לרותי! בטח נגיע, לאן נרד?
אשתו של דוד, רותי, נכנסה לחדר.
כמה לא במקום החגיגה הזאת, היא חזרה. מצאו זמן לחגוג, ובחוץ לכפר!
לקולה הגיעו קטעי משפטים של גבר בלתי מרוצה.
היא הבינה שהאח של בעלה הזמין אותם לחגיגת יומולדת של 25 שנה לחיי נישואיהם, או, כמו שאומרים, לחגיגת נישואין כסופה.
ואילו דוד ורותי, שהיו על סף פרידה, החליטו סוף שבוע לפני להיבדק.
בזמן האחרון היו ביניהם מרובים חילוקי דעות, נוצרה ריחוק והתרחקות.
לפני יומיים קיבלו החלטה פורמלית להיפרד. רותי לא רצתה להגיע לחגיגה הכסופה מצב הרוח לא היה בטוב
אולי תיסעי לבד, דוד, אתה האח של החוגג, זה נכון? אני ממש רוצה לפגוש את תמר, אמרה על אשתו של יונתן. תמיד היינו קרובים ובאנו לבקר זה את זה
איך נגיע לחגיגה ונאמר להם שאנחנו מתפרקים?
הנסיעה מכפר אל העיר באוטובוס אורכת כשעה וחצי, והאוטו הישן של דוד עומד במוסך שלושה חודשים.
בעבר השתמשו באוטו כדי להגיע לכפר של יונתן, שם נולד וגדל דוד.
עכשיו האוטו לא מתפקד, רותי איננה בטוחה האם לתקן אותו ולשקוע כסף, או לקנות רכב חדש. היא נרדפה מהחלטה פתאומית על הפרידה שהשתלטה על תוכניות חייהם.
גם דוד חשב כך:
כמעט ולא תגיע רותי, היא תסרב בטח. אם אלך לבד אז אצטרך לספר ליונתן ולתמר שהחלטנו להתגרש. הם יהיו מבולבלים וישאלו. האם זה הכרחי ביום כזה? הם חוגגים נישואין כסופה, ואני עם הפרידה שלי. זה לא יופי.
כשראה שגרה נכנסה לחדר, דוד קרא:
יונתן חייג לי, בואו נצא, נכון? לא נספר להם על חיינו. נצא, ונדאג לפרידה.
רותי הנהנה:
בסדר, הם חוגגים, בואו נצא, כבר שם
האוטובוס עצר והנהג הכריז:
כולם יוצאים, האוטובוס לא ימשיך!
איך לא ימשיך?! התעורר דוד. יש עוד חמש קילומטרים לכפר!
הדרך תקל, והגשמים רק התחילו, לא אוכל להמשיך. אם נתקע, מי יחלץ אותי? חפשו נסיעה משותפת או תלכו ברגל, אמר הנהג בנחישות.
דוד ורותי ירדו מהאוטובוס, הוא חזה תיקים בידיו. הליכה של חמש קילומטרים לא הייתה בתוכנית שלהם.
מה נעשה, נחכה לנסיעה משותפת או נלך ברגל? שאל דוד את אשתו.
אפשר לחכות עד הבוקר, אחרת נאלץ ללכת ברגל, ענתה רותי.
בזעזוע על הנהג, כשכל העולם מתנודד, דוד הלך בחזית, ורותי עקבה אחריו על קצה הדרך. הדרך הייתה רעועה, שלוליות גדולות באמצע, אך ניתן היה ללכת על השוליים.
משונה, רותי שקטה ולא מתלוננת, חשב דוד. בבית היא הייתה מתריקה כבר. כאן היא שותקת, אוספת שליליות, ובסוף תפרוק! אולי באמצע הדרך תספר לי הכול
הם עברו כבר חצי הדרך, לפניו נגלתה גידת אלון, דרך שעליה היה לעבור, ואז הכפר היה בקרוב.
דוד חיכה לרגע שבו רותי תתלונן, אך היא הלכה במקביל, ללא קולות.
בפסק זמן, דוד שם את התיק על הקרקע ושאל:
נמאס לך? הוא הרגיש אשמה קלה על שהזמין אותה לנסיעה הזאת.
קצת, אולי ננוחה על עץ זה, היא הצביעה אל גזע שנפל על האדמה.
הם ישבו, הסתכלו סביב. האור עוד לא נחלש, ערב מתקרב, ציפורים שרו, פרפרים נדדו, עצים צולצלו, גמלים קלקלו.
רותי נזכרה איך לפני כמעט עשרים שנה נסעו לכפר של דוד, שם השולחנות כבר הוצבו והאורחים חיכו לזוג החדש.
כמה השתנה המאה בעשרים שנה, היער גדל, אלונים הפכו גבוהים ואלגנטיים, אמרה רותי.
נכון, הזמן חולף במהירות, הכל משתנה, ענה דוד. זוכרת איך באותו היום גלגל כמעט נפל מהאוטו? את בחתונה על עקבים, אני בחליפה ונעליים משוחרות, הלכנו יחד בשביל השוליים עד שהאוטו של יונתן תיקן את הגלגל. פתאום החלטנו לדרוך ברגל. לא הלכנו הרבה, אבל הרגשת כאב ברגל.
כן, זוכתי, כאבי הרגל, צחקה רותי. טוב שיסדיר יונתן את האוטו, זאת הייתה נעורים! היום לא הלכנו, היינו מחכים
אחרי מנוחה קלה, המשיכו בדרך.
ההליכה נמשכה בשקט, כל אחד עם מחשבותיו. דוד נזכר בטיולים עם החברים בתיכון, ורותי, שהיא עירונית, לא נוהגה לישון ביערות.
רותי, עייפה, חשבה גם היא:
כשילדנו נמצא בשירות, נפרדנו. הוא לא יהיה מרוצה, אבל מה לעשות? ההחלטה כבר קיבלה צורתה
הדרך הובילה אותם משורת היער, והם ראו את הכפר משתרע במורד העמק.
איזה יופי! בקיץ כאן נהדר צבעים מרהיבים, חום, שמש, אמרה רותי.
באמת, תמיד יפה כאן בקיץ, באביב, בסתיו ובחורף. אנחנו באים בזמנים שונים, חבל שהאוטו נשבר, היה מגיעים לפני כן, השיב דוד.
הם פתחו את השער, נכנסו לחצר והופיע יונתן, שכבר פרש שולחנות. הוא רץ אליהם, חיבק.
באתם ברגל? איפה האוטו? למה לא קראת בטלפון? הייתי יכול לפגוש אתכם. כן, הדרך באמת גרועה, אבל הייתי מתחת לחול, אמר יונתן.
לא ידענו שהאוטובוס לא ימשיך, ולכן הלכנו ברגל. ובכן, קיבלנו אוויר צח ולבטים יפים, ענה דוד.
רותי! חיבקה תמר, בתו של יונתן, בקשר חם, כמה שמחה לראות אתכם, לא ראינו מעולם. מחר נחתום על החגיגה נישואים כסופים. הזמן עבר ברגע, ולא הספנו אפילו להסתכל אחורה.
יונתן ודוד שוחחו, ולאחר מכן, אחרי שהחליפו בגדים, כולם התיישבו לארוחת ערב. הם נשארו בחצר זמן רב, שיחו וצחקו, ואז הלכו לחדרים השונים. לדוד ורותי הוקצתה חדר קטן, עם ספה חדשה.
תראה, קנו ספה חדשה רק לאחרונה, הציגה תמר את הספה המורכבת והמרופדת. כך זה נראה אצלנו. לילה טוב לכם.
רותי התפשטה על קיר החדר, משאירה את רוב הספה לדוד. הם כבר לא שנו יחד, והוא נרכב בקצה הספה.
רותי, למה את צמודה לקיר? שכבי בנוחות, יש מקום לשנינו. הרגליים אולי כואבות מההליכה, אמר דוד.
לא, היא אומרת שהרגליים מתנפצות, השיבה רותי בחיוך.
דוד פתאום משך שמיכה מרגליה והחל לעסות את כפות הרגליים.
טוב, תנוחי, דוד, זה יעבור, חישבה רותי.
שקטי, אני מזמן את הכאב, הוא חייך.
למחרת דוד ורותי עזרו לסדר שולחנות בחצר וקיבלו את האורחים. השיחה החלה בשקט, ולאחר מכן התעצמה.
מוזיקה נוגנה, שירים נשמעו, כולם רקדו והצחוק מילא את הרחוב. בכפר כולם מכירים זה את זה, השמחה כוללת.
תדמיין, דוד, עשרים וחמש שנה עם תמר, היה לנו הכל, אך אף פעם לא היה יותר טוב. לפעמים נריב, מתגעגעים, אבל מתפייסים מהר. היא טובה לי! כמו אצל כולם, כך זה, חייך יונתן עם אחיו.
יונתן, תפסיק, לחשה רותי לאוזנו. באמת
תן לכולם לדעת כמה אהובה אשתי, היא הטובה ביותר בעולם! קרא יונתן בקול רם, והקהל מריע.
דוד הביט ברותי, שניהם צפו בזוג המאושר. איך אפשר לחשוב על פרידה כשכולם סביבם שמחים?
רותי הרגישה שהאוויר מלא באושר, שהשמחה חודרת לכל אורח ולכל נפש
דוד הסתכל על רותי בעיניים חדשות, והבין:
רותי שלי לא פחות מתמר! יש קונפליקטים, זה החיים. איך נוכל להחליט להתגרש עכשיו? אולי אני לא רוצה לאבד אותך!
הוא חיבק אותה, והיא חייכה אליו. בעיניו הוא ראה חום, אהבה ורוך, ועוד משהו בלתי מוסבר. היא הרגישה אותו גם.
אולי שמו את השמחה עליהם, בחגיגת יונתן ותמר
כנראה שהאושר גם לנו נגע, חשבה רותי בחיוך, ונישקה את דוד על הלחי.
למחרת היה קביצה, שיחות ארוכות, ודוד כבר לא הרפה מרשת רגליו, חיפש אותה במבטו בכל זמן שהיא זזה.
בסוף, יונתן חזר אותם באוטובוס
בבית, דוד, כאילו לא קרה דבר, שאל:
רותי, מה נעשה עם האוטו? אם נתקן, צריך הרבה כסף, אולי נקנה חדש? למכור את הישן? ובנוסף, אני לא רוצה לעלות באוטובוס ליונתן
אתה תחליט, אם צריך קנייה, קנה, אתה יותר בקיא במכוניות, השיבה רותי.
אז מחר בבוקר נצא לשוק הרכב, נבדוק, נבחן, כדי שנוכל לנסוע יחד!
שיחות על הפרידה נעלמו, כאילו היא נמסה באוויר. בנם חזר, נישא, ורותי עם דוד נשארו מאושרים ונחוצים זה לזה.
בסופו של דבר, החיים מלמדים: כשמתמודדים יחד עם קשיים, ההבנה והאהבה מתגברות, והפרדות לא תמיד פותרות, אלא מחזקות את הקשר, חשב דוד, והביט ברותי בחיוך מלא תקווה.
