הקצב של השוק של תל אביב היה כמו תמיד כל שבת: דוכנים מלאים, סוחרים רוצצים, קונים שעוצרים כל כמה דקות כדי להסתכל, להשוות ולטעום. בפינה הצנועה ביותר, עומדת סבתא רחל, בחורה מבת ים עם ידיים משורשרות מהעבודה, רצועת שמלה ירוקה קשורה תחת סנטרה ומבט חמים כזה שמופיע רק אצל אנשים פשוטים וטהורים.
ליד הדוכן שלה כמה גלילות של גבינה לבנה, עשויות בעמל מחלב הפרות המבוגרות שלה, וחתיכה קטנה מיועדת לטעימה “שיהיה לך טעם לפני שאתה מקפיץ”. כך היא אוהבת לומר.
כל עוברת ושיבשה קיבלה את אותו החיוך הרך:
קחי לב, יקירתי, ותאמרי אם זה טוב.
חלק מהקונים נעצרו, אחרים חלפו בחיפזון. כך זה בשוק לא כולם בעלי זמן או עיניים לראות את הנפש שמאחורי מוצר פשוט.
בבוקר ההוא, מתוך הקהל הרגיל, הופיעה אישה שהייתה ידועה בעיר: גבוהה, אלגנטית, לובשת מעיל פרווה יקר, משקפיים שחורים ענקיים שמסתירים את מבטה. עליה התלוין היה שפע: כסף, עסקים, כל מה שרק ניתן לחשוב עליו.
אבל מה שהיה חסר שלווה.
היא עברה ראשונה בין דוכני היצרנים הגדולים והמפורסמים. טעמה, ריחנה, שאלה ובכל פעם קפצה חזהה.
יותר מדי מלוח
יותר רך מדי
לא בדיוק מה שחיפשתי
הקהל התנגד לה. נוכחותה חצתה את האוויר כמו קרח, אלגנטיות קפואה. אך מאחורי הביטחון ההוא, הייתה עייפות בלתי נראית.
עצב שלא התאמת לבגדים המפוארים.
כאשר היא הגיעה לדוכן הקטן של סבתא רחל, כל המוכרות האחרות הפנו בכן סקרנות: “תראה איך היא תתעלם! למה היא צריכה לטעום מגורמת מהכפר?” אבל רחל לא שמעה את אלה. היא לא ראתה הבדלים. היא לא ידעה לראות דבר חוץ מנפש האדם.
אז חייכה לאישה באותה עדינות שהיא חייכה לכל הפונים אליה:
קחי לב, יקירתי, ותאמרי אם זה טוב.
האישה נעצרה. אפילו היא לא ידעה למה.
אולי היה במילים של הזקנה משהו חם שלא הרגישה כבר שנים רבות.
רחל הושיטה את ידה וקצת ממנה נקרעה חתיכה, כאילו למישהו יקר.
זה עשוי בידיים האלה הישנות אבל בלב צעיר, סבתא. תטעמי ותאמרי.
האישה לקחה את החתיכה לפה. ניחוח פשוט ונקי מילא לפתע תחושה שנשכחה.
היא סגרה עיניים.
ואז הרגישה.
היא הרגישה ילדות.
פתאום, בלב השוק ההומה ובחש קול הקולות, מצאה את עצמה במטבח קטן, רצפה חימרית, שולחן עץ פשוט.
שם ראתה את סבתה, האישה שגדלה אותה באהבה, כי הוריה היו בעבודה בחו”ל כדי לפרנס.
סבתה, עם שמלה משובצת, תמיד קרעה לה חתיכה של גבינה טרייה ואמרה:
קחי לב ותגידי אם זה טוב. את הפה שלי.
קצה בבטן.
הגבינה הפשוטה הייתה בדיוק אותה.
אותו מרקם.
אותו טעם.
אותו זיכרון.
העיניים מלאו בדמעות, אבל היא חבאה אותן מאחורי המשקפיים הגדולות. היא רצתה לומר משהו, אך קולה רעד.
אני לא יודעת מה לומר זה זה מושלם.
סבתא רחל נגעה ברכה בידה, כפי שסבות יודעות לעשות.
יקירתי, אני לא זקוקה להרבה. אם את אומרת שזה טוב, זה מספיק לי.
איך איך את עושה זאת? שאלה האישה בקול רועד.
בעבודה, סבתא ובאהבה. אחרת זה לא יוצא. ובתשוקה תשוקה לאנשים טובים כמוך, שיודעים לטעום עם הלב.
האישה הסירה את המשקפיים.
בעיניה דמעו, אבל גם אור שלא ראו מזמן.
הזכרת לי את סבתי היא אמרה בקול שבור.
ואז רחל חייכה רחב, עם חורים בצחוקים בפינה של הלחיים.
זה טוב, סבתא. אומר שזה לא רחוק. כל עוד את זוכרת, הסבתא שלך חיה בתוכך.
אני אקח את כל הגבינה, הכריזו באופן נלהב. כל. ואני רוצה לעזור. לקנות משהו. אתם צריכים?
רחל הנידה קלות בראש.
אני לא ענייה, סבתא. יש לי ידיים. כל עוד יש לי ידיים, יש לי גבינה. ואם את עברת בין כל השווקים והדוכנים ובאת אלי זה אומר שיש עוד מקום בעולם לאנשים עם לב. זה העושר שלי.
האישה נשמה עמוק.
נגבה את דמעותיה.
לראשונה מאז זמן רב, היא חשה משהו פשוט: חום של זיכרון.
תודה, סבתא רחל תודה שהזכרת לי מי אני.
הזקנה חיבקה אותה בעדינות.
קחי לב, יקירתי. ותאמרי אם זה טוב. כך היא גבינה, כך היא החיים רק מי שטועם עם הנשמה מרגיש.
אם הסיפור הזה עורר בך זיכרון, אל תשאירו אותו לעצמכם.
כתבו בתגובות מה הזכיר לכם מי, איזה טעם, איזו תקופה בילדות…
