“איי, גברת, תקחי עוגת שוקולד לבת!” קראה האישה הצעירה שעומדת על המדרגות של בית הקפה הקטן בגבעתיים, כשהבגדים שלה רטובים מהגשם המוריד שמטפטף במרובה, ועיניה נראות מותשות. בדרך כלל האנשים חולפים לידו כמו אם היה צל חסר משמעות. הפעם, כשוציא מכיסו כמה שקלים מקולקלים והושיט אותם אל האישה שריבתה על בתה, העיר כולה הרגישה כאילו עצרה לרגע.
הבת מתבכיינת בקול רם על עוגת שוקולד, והאם, אדומה מפני בושה וחוסר אונים, לחשה בין השיניים: “אין לנו כסף, ולא אפילו קפוצ’ונים, ילדתי יש לנו עוגת גבינה בבית!” כמה קשי זה לאמא לראות את ילדה מתאבל על משהו כה קטן, כשבפנים היא יודעת שהרצון הפשוט הזה היה אפשרי בזמנים אחרים אבל היום כל שקל נחשב.
המתפלל הביט ברגע של נימול. אולי נזכר בילדותו, אולי בתקופה שבה הייתה לו אמא שמגביתה את אפו ומבטיחה שהכל יהיה בסדר. אולי פשוט הרגיש שהכאבה איננה על העוגה, אלא על חוסר האונים.
קח, גברת. שותה גם היא קצת שמחה. אני בכל זאת מצליח להתקיים.
האישה הקפיצה במקומה. היא רצתה לסרב, אך ידו הייתה חזקה וחמימה, כאילו הוא לא רק מספק כסף, אלא גם ברכה. הילדה הפסקה לבכות והביטה בו בעיניים גדולות, כמו ענק טוב שחלם עליו סיפור ילדים.
תודה לחשה האם בעיניים מלאות דמעות מצטננות.
אל תודות אלי, גברת. תודהו למעלה על שהשאיר לנו זמן להיות פשוט בני אדם.
הוא שפשף את הקפוצ’ון החלול על ראשו והושיב שוב על המדרגות. הוא לא חיכה לתודה. הוא לא ביקש דבר. זה היה רק מחווה, קרן אור ביום קודרו.
מחרת, האישה חזרה. היא החזיקה בקופסת פלסטיק קטנה, לא מיהרה, ולא הסתכלה סביב לראות מי רואה אותה.
הוא היה באותו מקום, באותו פינה של הגוש דן, עם אותה חולצה דקה מדי לקור החיצוני.
כשהיא ניגשה, הוא רצה לקום, אבל היא הרמזה לו בידה:
חכי, אל תקומי. הביאתי לך משהו.
היא הניחה את הקופסה לצידו.
עוגת גבינה אפיתי היום. אבל אל תדברי עלי רע הבת שלי קצת חורגת, היא רוצה ממתקים מהקניית, לא מהבית. ואנחנו עוברים תקופה שלא מרצים לנו מותרות. אבל רציתי לומר תודה.
הוא הרים מבטו. עיניו היו עייפות של אדם שראה יותר לילות מאשר ימים, ובתוכן נצנץ אור חמים.
תודה, גברת לא היה צריך.
היה צריך חייכה היא. ואז, בחשש, כמעט נרתעה, היא לחשה: תגידי לי איך הגעת לכאן?
הוא נשף נשימה עמוקה. שפשף ידיו, כאילו החימום יעשה את הסיפור זורם יותר.
כמו שרואים, המשקה הוביל אותי. זו הייתה ‘העוגה’ האהובה עלי והיא אכלה אותי חיות. לא התעוררתי יום אחד על הרחוב. ירדתי לאט. מדרגה היום, שתיים מחר. וכשסתכלתי סביב אף אחד לא היה.
הוא נקט להשהות לרגע.
אבל זה לא מה שיקם אותי. לא העוני, לא הקור, לא הרעב.
בילה אחת, הייתי שיכור קפאין וישן על ספסל בפארק. נרדמתי שם, כמו שקית שכחה. מישהו אחר, גם שיכור, הגיע והחל להכות. בלי סיבה. אולי הוא לא ידע מי הוא מכה. אולי הוא פשוט מכה את כולם. ואני לא יכולתי לזוז. הייתי סחרחורת. רק הרגשתי מכות וכאבים ולא יכלתי לעשות דבר.
היא נשפה ברגע בטעות.
אלוהים
אז חשבתי, אם אשקה שוב אולי לא אפגוש את האביב. שאין לי מי שיחפש אותי, ואין מי שיבכה עליי. ונבהלתי.
כל כך נבהלתי שההכותה כמו מות של צל, עוררה את מוחי. היא קפצה ממני. ומאז מאז לא נגעתי עוד במשקה.
הוא הביט בעוגת הגבינה, כמעט בטבעם.
לדעתך, גברת אני אסיר תודה שהגעתי לרחוב. אחרת, לא הייתי עומד כאן. כאן, על המדרגות האלה, בין אנשים שרואים אותי או לא כאן קיבלתי חיים חדשים.
היא נשארה שותקת, וישבה לצידו, מדרגה אחת למטה, כדי להיות ברמה שלו.
ואני מודה לך לחשה ברעש שקט. על העוגה של אתמול וגם על השיעור של היום.
הוא חייך, חיוך נדיר, חם, של אדם שלא שכח מהי אנושיות, גם כשחיים לקחו כמעט כל מה שיש לו.
לפעמים, האנשים שאנחנו שופטים לפי בגדים קרועים או דרכם, מחזיקים בתוכם את השיעור הגדול ביותר של אנושיות. טוב לב אינו נמדד בכסף, ונתינה אינה תלויה בארנק, אלא בלב. והחיים מזכירים לנו מדי פעם שמחווה קטנה יכולה להרים אדם, להציל יום, לרפא פצע.
