דן, איפה אני אמורה לשבת? שאלתי בשקט. סוף סוף הוא הסתכל לעברי, ובמבט שלו היה ברור שהוא עצבני. לא יודע, תסתדרי לבד. את רואה שכולם עסוקים בשיחה. מישהו מהאורחים ציחקק. הרגשתי איך הלחיים שלי מסמיקות. שתים־עשרה שנה של נישואין, שתים־עשרה שנה של התעלמות.
עמדתי במפתן אולם האירועים, כשזר ורדים לבנים בידיים שלי, ולא הצלחתי להאמין למראה עיניי. סביב שולחן ארוך, מקושט במפות מוזהבות וכוסות יין מקריסטל, ישבו כל קרובי המשפחה של דן. כולם, חוץ ממני. בשבילי לא נשאר מקום.
רבקה, למה את עומדת שם? תיכנסי! קרא דן מהשיחה עם אחיו.
סקרתי את השולחן באיטיות. באמת לא היה מקום. כל כסא תפוס, ואף אחד לא ניסה לזוז או להציע לי לשבת. חמותי, רחל, ישבה בראש השולחן, בשמלה הזהובה שלה, כמו מלכה בטקס, ועשתה את עצמה כאילו לא רואה אותי.
דן, איפה אני אשב? חזרתי ושאלתי.
הפעם הביט אליי בעצבנות.
לא יודע, תפתרי את זה לבד. כולם מדברים.
מישהו זרק הערה והחדר התמלא בצחוק. הלחיים שלי בערו. השתיים־עשרה שנה יחד, השתיים־עשרה שנה בהן ספגתי את העקיצות של אמא שלו, בהן ניסיתי להשתייך למשפחה הזו. ועכשיו – אפילו לא מקום קטן בשבילי במסיבת יום הולדת 70 של רחל.
אולי רבקה תישב במטבח? הציעה הדסה, גיסתי, וידעתי שזו הייתה עקיצה ברורה. יש שם שרפרף.
במטבח. כמו עובדת משק בית. כמו לא בן־אדם.
לא אמרתי מילה, רק הסתובבתי ויצאתי. אחזתי כל כך חזק בזר שהקוצים חתכו את העור דרך האריזה. מאחורי שמעתי צחוקים; סיפרו שם בדיחה. אף אחד לא קרא לי, אף אחד לא ניסה לעצור אותי.
במסדרון של אולם האירועים זרקתי את זר הורדים בפח בשל התסכול, ושלפתי את הפלאפון, ידיי רעדו כשהזמנתי מונית.
לאן נוסעים? שאל הנהג כשנכנסתי.
לא יודעת, פשוט תיסע. לאן שתרצה.
נסענו ברחובות של תל אביב, ואני הבטתי בחלון – על אורות החנויות, על העוברים והשבים, על זוגות שמטיילים בשדרות רוטשילד. פתאום הבנתי: אני לא רוצה לחזור הביתה. לא לדירה שלנו שמחכה לי עם הכלים המלוכלכים של דן, הגרביים שלו מפוזרות, והתפקיד המוכר: עקרת בית שמספקת שירותים, ותמיד בצד.
תעצור לי בתחנת רכבת השלום.
בטוחה? זה כבר מאוחר, לא בטוח שיש רכבות עכשיו.
תעצור, בבקשה.
יצאתי מהמונית והלכתי לבניין תחנת הרכבת. בכיס הייתה לי כרטיס אשראי משותף עם דן. יצא שחסכנו יחד למכונית חדשה – מאתיים וחמישים אלף שקל.
מאחורי הדלפק ישבה פקידה מנומנמת.
מה יש לכם לבוקר? שאלתי. לכל עיר.
חיפה, ירושלים, באר שבע
ירושלים, אמרתי במהירות. כרטיס אחד.
את הלילה ביליתי בבית קפה בתחנת הרכבת, שותה קפה וחושבת על החיים שלי. איך התאהבתי בדן, בחור נאה עם עיניים חומות, וחלמתי על משפחה מאושרת. איך לאט־לאט הפכתי לצל – שמבשלת, מנקה, שותקת. כמה שכחתי את החלומות שלי.
היו לי חלומות. הייתי סטודנטית לעיצוב פנים, דמיינתי סטודיו משלי, פרויקטים יצירתיים, עבודה מעניינת. אבל אחרי החתונה דן אמר:
למה לך לעבוד? אני מרוויח מספיק. תתמקדי בבית.
וזה מה שעשיתי. שתים־עשרה שנה.
בבוקר עליתי לרכבת לירושלים. דן שלח כמה הודעות:
״איפה את? תחזרי הביתה!״ ״רבקה, איפה את?״ ״אמא אמרה שנעלבת אתמול. למה כמו ילדה קטנה?״
לא עניתי. הבטתי מהחלון על השדות והיערות, ופעם ראשונה מזה שנים הרגשתי שאני חיה.
בירושלים שכרתי חדר קטן בדירה משותפת ליד רחוב יפו. בעלת הבית, אישה מבוגרת ואינטליגנטית בשם פנינה, לא שאלה יותר מדי.
לכמה זמן? שאלה בעדינות.
לא יודעת, אמרתי בכנות. אולי לתמיד.
שבוע ראשון פשוט טיילתי בעיר, הסתכלתי על הארכיטקטורה, נכנסתי למוזיאונים, וישבתי בבתי קפה וקראתי. מזמן לא קראתי דבר, חוץ מספרי מתכונים ועצות לניקוי בית. הסתבר שיצאו כל כך הרבה ספרים מעולים כל השנים!
דן התקשר כל יום:
רבקה, מספיק שטויות! תחזרי!
אמא אומרת שהיא תתנצל. מה עוד צריך?
השתגעת? את מבוגרת, למה את מתנהגת כמו ילדה?
הקשבתי לו, ותהיתי – האם פעם נראה לי הגיוני שמדברים אליי כך? התרגלתי לזה שאני מקבלת יחס של ילדה סוררת?
בשבוע השני ניגשתי ללשכת תעסוקה. גיליתי שמעצב פנימי זה מקצוע מבוקש, במיוחד בעיר כמו ירושלים. אבל הלימודים שלי ישנים מדי, הטכנולוגיה השתנתה.
כדאי לך קורס רענון, יעצה היועצת. ללמוד תוכנות חדשות, מגמות עדכניות. אבל יש לך בסיס מצוין, תוכלי להצליח.
נרשמתי לקורס. כל בוקר נסעתי למרכז לימודים, למדתי 3D, חומרים עכשוויים, טרנדים. המוח, שהיה רגיל לתפקד כאוטומט, התקשה בהתחלה. אבל לאט־לאט השתלבתי.
יש לך כישרון, אמר המרצה, כשבדק את הפרויקט הראשון שלי. טעם אמנותי בולט. למה הייתה לך הפסקה מקצועית כזו?
חיים, עניתי.
דן הפסיק להתקשר אחרי חודש. אמו, רחל, התקשרה במקומו.
השתגעת? צעקה לי בטלפון. הרסת את המשפחה! בשביל מה? כי לא היה לך מקום? פשוט שכחנו!
רחל, זה לא בגלל הכיסא, עניתי בשקט. זה שתים־עשרה שנה של השפלות.
איזה השפלות? הבן שלי סגד לך!
הוא הרשה לך להתייחס אליי כמו לעוזרת. והוא בעצמו היה יותר גרוע.
איזו כפויה טובה! צרחה וטרקה את הטלפון.
אחרי חודשיים סיימתי את הקורס והתחלתי לחפש עבודה. ראיונות ראשונים היו כושלים – התרגשתי, התבלבלתי, שכחתי איך להציג את עצמי. אבל בראיון החמישי התקבלתי לסטודיו לעיצוב בתור עוזרת מעצבת.
השכר לא גבוה, הבהיר ראש הצוות, אדם בגיל ארבעים בשם עמוס עם עיניים אפורות טובות. אבל יש לנו צוות מעולה, פרויקטים מעניינים. אם תוכיחי את עצמך, נעלה את השכר.
הסכמתי לכל תנאי. העיקר לעבוד, ליצור, להרגיש שוב מחוברת כמעצבת ולא כטבחית ומנקה.
הפרויקט הראשון היה קטן עיצוב דירה לזוג צעיר. עבדתי עליו בשקיקה, חשבתי על כל פרט, הכנתי המון סקיצות. כשהלקוחות ראו את התוצאה, הם התלהבו:
התחשבת בכל הבקשות שלנו! אמרה הלקוחה. אפילו הבנת איך אנחנו רוצים לחיות!
עמוס שיבח אותי:
עבודה מצוינת, רבקה. רואים שאת עושה הכל מכל הלב.
באמת עשיתי מכל הלב. לראשונה מזה שנים עשיתי משהו שאני אוהבת. בבוקר התעוררתי עם חשק ליום החדש, לאתגרים ולרעיונות.
אחרי חצי שנה העלו לי את השכר ונתנו לי פרויקטים מורכבים יותר. תוך שנה הפכתי למעצבת מובילה. קולגות כיבדו אותי, לקוחות המליצו.
רבקה, את נשואה? שאל עמוס יום אחד אחרי העבודה, כשנשארנו לדון בפרויקט.
פורמלית כן, עניתי. אבל כבר שנה אני גרה לבד.
את מתכננת להתגרש?
כן, אגיש בקשה בקרוב.
הוא הנהן ולא דחק בי להמשיך. אהבתי שלא התערב, לא יעץ, לא שפט. פשוט קיבל.
החורף בירושלים היה קר, אבל דווקא הרגשתי שאני מפשירה אחרי שנים של קיפאון. נרשמתי לקורס אנגלית, התחלתי ביוגה, ואפילו הלכתי לתיאטרון לבד, ולפלא נהניתי.
פנינה, בעלת הבית, אמרה פעם:
רבקה, השתנית הרבה השנה. כשבאת היית עכברה מפוחדת. עכשיו אישה יפה, בטוחה בעצמה.
הבטתי בעצמי במראה והבנתי שהיא צודקת. באמת השתניתי. שחררתי את השיער שאספתי במשך שנים, התחלתי להתאפר, ללבוש צבעים חיים. אבל בעיקר המבט בעיניים שלי היה אחר.
שנה וחצי אחרי שהגעתי לירושלים התקשרה אליי אישה לא מוכרת:
את רבקה? חוה המליצה עלייך, עיצבת לה את הדירה.
נכון, אני מקשיבה.
יש לי פרויקט גדול. בית דו־קומתי. רוצה לעצב מחדש את הכל. נפגש?
הפרויקט אכן היה משמעותי. הלקוחה, אמידה מאוד, נתנה לי חופש יצירה ותקציב נדיב. עבדתי על הבית ארבעה חודשים, והתוצאה עלתה על כל הציפיות. התמונות פורסמו במגזין עיצוב.
רבקה, את מוכנה לדרך עצמאית, אמר עמוס והראה לי את המגזין. יש לך שם בעיר, לקוחות מבקשים אותך. אולי הגיע הזמן לסטודיו שלך?
חשבתי שזה מפחיד, אבל גם מרגש. העזתי. עם החסכונות שצברתי שנתיים שכרתי משרד קטן במרכז העיר ופתחתי עוסק מורשה. “סטודיו לעיצוב פנים רבקה לוין” השלט היה צנוע, אבל בשבילי אלו היו המילים הכי יפות בעולם.
החודשים הראשונים היו קשים. לקוחות מועטים, הכסף אוזל במהירות. אבל לא התייאשתי. עבדתי שש עשרה שעות ביום, למדתי שיווק, בניתי אתר ודפי פייסבוק ואינסטגרם.
לאט־לאט העסק התחיל לצמוח. לקוחות מרוצים המליצו, הפה־לאוזן פעל. אחרי שנה לקחתי עוזרת, אחרי שנתיים מעצבת שנייה.
בוקר אחד קיבלתי מייל מדן. הלב החסיר פעימה לא שמעתי ממנו זמן רב.
״רבקה, ראיתי את הכתבה על הסטודיו שלך. לא מאמין שהגעת לזה. רוצה להיפגש, לדבר. הבנתי הרבה בשלוש השנים שעברו. תסלחי לי.״
קראתי את המכתב שוב ושוב. לפני שלוש שנים הייתי רצה אליו. אבל כעת הרגשתי רק עצב קל – על השנים שהלכו, על האמונה התמימה באהבה.
עניתי בקצרה: ״דן, תודה על המכתב. אני מאושרת בחיים החדשים שלי. מאחלת שגם אתה תצליח למצוא אושר.״
באותו יום הגשתי בקשה לגירושין. בקיץ, ביום השנה השלישי לבריחה שלי, הסטודיו קיבל הזמנה לעצב פנטהאוז במגדל יוקרה. הלקוח היה עמוס – הבוס שלי לשעבר.
ברכות על ההצלחה, אמר ולחץ את ידי. תמיד האמנתי שתצליחי.
תודה. בלעדיך לא הייתי מצליחה לעמוד בזה.
שטויות. כולך שלך. עכשיו אשמח להזמין אותך לארוחת ערב לדבר על הפרויקט.
באמת דיברנו עסקית, אבל בסוף הערב עברנו לנושאים אישיים.
רבקה, רציתי לשאול עמוס הביט בי ברצינות. יש לך מישהו?
לא, עניתי בפשטות. ולא בטוחה שאני מסוגלת לזוגיות. קשה לי שוב לתת אמון.
מבין אותך. מה דעתך שנפגש מידי פעם, בלי לחץ או מחויבות? פשוט להנות בחברה נעימה.
חשבתי והסכמתי. עמוס היה אדם טוב, רגיש ועדין. איתו הרגשתי בטוחה ורגועה.
הקשר התפתח לאט ובטבעיות. הלכנו יחד להצגות, טיילנו בעיר, דיברנו על הכל. עמוס לא אץ, לא דרש, לא ניסה לשלוט בי.
אתה יודע, אמרתי, בפעם הראשונה אני מרגישה איתך שוויונית. לא עוזרת, לא תכשיט, לא נטל. פשוט שווה.
איך אחרת? חייך. את אישה מיוחדת. חזקה, מוכשרת, עצמאית.
ארבע שנים אחרי ההחלטה לברוח, הסטודיו שלי היה מהנחשבים בירושלים. היה לי צוות של שמונה, משרד במרכז, ודירה מול נוף החומות.
ולבסוף נותר העיקר היה לי חיים חדשים. חיים שבחרתי לעצמי.
יום אחד, בין ערביים, ישבתי בכורסא ליד החלון, שותה תה וחושבת על אותו ערב גורלי. אולם האירועים, המפות הזהובות, זר הוורדים שזרקתי. ההשפלה והכאב.
והרגשתי תודה לך, רחל. תודה על שלא מצאת לי מקום בשולחן. אחרת לא הייתי קמה, והייתי נשארת המשרתת לכל החיים.
עכשיו יש לי שולחן משלי. ואני יושבת בראשו בעלת הגורל שלי.
הטלפון צלצל, הפריע למחשבות.
רבקה? זה עמוס. אני ליד הבית, אפשר לעלות? רוצה לדבר על משהו חשוב.
ברור, תעלה.
פתחתי את הדלת וראיתי אותו עומד עם זר ורדים לבנים, כמו אז, לפני ארבע שנים.
זה במקרה? שאלתי.
לא, חייך. ידעתי מה סיפרת על אותו ערב. וחשבתי שמעתה הוורדים הלבנים יהיו קשורים למשהו טוב.
הגיש לי את הזר, ושלף קופסה קטנה מהכיס.
רבקה, אני לא רוצה למהר. אבל אני רוצה שתדעי אני מוכן לחלוק איתך את החיים שלך, כמו שהם. את העבודה, את החלומות, את החופש שלך. לא לשנות אותך, אלא להשלים.
פתחתי את הקופסה. בתוכה הייתה טבעת נישואים פשוטה ואלגנטית בדיוק הטעם שלי.
תחשבי על זה, אמר עמוס. אין לחץ.
הבטתי בו, על הטבעת, על הורדים וחשבתי כמה דרך עשיתי מאז שהייתי עקרת הבית המפוחדת.
עמוס, עניתי, אתה בטוח שאתה רוצה להתחתן עם אחת כזו עקשנית? אני כבר לא אשתוק אם משהו לא מתאים לי. ולא ארשה להתייחס אליי כמישהי לא חשובה.
את כזו אני אוהב, השיב. חזקה, עצמאית, יודעת את ערכך.
הנחתי את הטבעת על האצבע. התאימה בדיוק.
אז כן, אמרתי. אבל בוא נתכנן יחד. תמיד יהיה מספיק מקום לכולם סביב השולחן שלנו.
התחבקנו, ובדיוק אז פרץ משב רוח מהבית ברחוב יפו, הרים את הווילונות ומילא את הפינה אור ורעננות. כמו סימן לחיים החדשים שמתחילים.
