אני אם לשני ילדים. הילדים שלי נולdu לכל אחד מאב אחר. הבת הבכורה שלי, עלמה, בת שש עשרה עכשיו. אביה של עלמה משלם מזונות ומדבר איתה כל הזמן, אפילו כשהשעות נמסות לחלומות צבעוניים. בעלי הראשון התחתן שוב, יש לו שני ילדים מהנישואין השניים, אבל הוא לעולם לא שוכח את עלמה שלנו, שמתגלה מדי פעם בחלומותיו.
הבן שלי, לעומת זאת, נכנס לחלום פחות מוצלח. לפני שנתיים, בעלי השני חלה, ושלושה ימים אחרי עזב את העולם בבית החולים של תל אביב. הזמן הארוך שמאז כאילו נמס לתוך מראות מטושטשות, אני עדיין מתקשה להאמין. לפעמים נדמה לי בדמיונות שהדלת תיפתח בבת אחת, והוא יכנס, יחייך לי ויאחל לי יום קסום. אז אני בוכה, כמו גשם תל אביבי, כל היום.
בימים המעורפלים האלה הייתה לי רק יד אחת שנשארה, זו של אמו של בעלי המנוח מירב. עבורה זה היה קשה בדיוק כפי שזה היה עבורי, הרי הוא היה בנה היחיד. אנחנו נשארנו יחד, מחזקות זו את זו, הולכות בין הצללים של ימי יפו ומטיילות בעצב הרחובות הישנים. מתעדכנות, מבקרות אחת את השנייה, מדברות שוב ושוב על בעלי שלי, על מה שהיה ומה שכבר לא.
לפעמים, בצד התה של הלילה, דיברנו גם על מעבר דירה משותף חלום שלא התממש, כי מירב התחרטה. איכשהו עברו להן שבע שנים, השנים גולשות כמו מים בין אצבעותינו, ומירב ואני לאורך זמן היינו ממש חברות.
היה לי זיכרון חמקמק כשנשארתי בהריון, מירב הזכירה פתאום את בדיקת אבהות. בלי סיבה ברורה. היא סיפרה שראתה בטלוויזיה תוכנית על גבר שגידל ילד של אחר וגילה את האמת רק אחרי שנים, כאב של פתח תקווה. אמרתי לה מיד שזה שטויות.
אם גבר חושד בילד, הוא יהיה אבא של שבת בלבד, אמרתי לה בשפה של תל אביב.
היא טענה שהיא בטוחה שאני בהריון בדיוק מבנה, אבל בתוכי הרגשתי שכשהילד יגיע, היא תבקש בדיקת אבהות. אבל היא פשוט שתקה, כמו ים ללא רוח.
השנה הזאת, בקיץ, מירב חלתה פתאום, בריאותה התדרדרה כמו חול זורם מהחולצה. החלטתי שהיא צריכה לעבור להתגורר קרוב אליי, חיפשתי סוכנות נדלן, והתחלנו לחפש דירה נאה בשכונה שלי. אבל אז מירב נדדה לבית חולים, והייתי צריכה תעודת פטירת בעלה עבור העובדים במשרד התיווך. מירב לא יכלה להשיג אותה, ואני, בהפסקות חלום, נסעתי לדירתה לחפש בתיקיית מסמכים.
בין הדפים הרשמיים מצאתי מסמך אחר, מוזר בעיני. היה זה תוצאות בדיקת אבהות התברר שכשהבן שלי היה בן חודשיים בלבד, מירב עשתה בדיקה שאישרה את האבהות. הלב שלי בער כמו חושך יפו מירב מעולם לא האמינה בי באמת!
לא שתקתי אמרתי לה בצורה ישירה. עכשיו מירב מתנצלת, מבקשת סליחה, אומרת שזה היה שטות. אבל אני לא מצליחה להירגע. נבגדתי שנים של שתיקה, סוד טמון בחלומות לילה! תחושת בגידה נפטית.
הרגשתי שאני לא רוצה עוד לסייע למירב, אבל בתוך גלגלי החלום, אני יודעת שאין לה אף אחד אחר. לא רוצה לשלול מהבן שלי את הסבתא שלו, ואסייע לה כמו ענן אחרי גשם אבל החום והאמון שזיהרו בינינו לפני כן, לעולם לא יחזרו…
