איבדתי את אבא שלי, למרות שהוא עדיין היה בין החיים. זה אולי ההודאה הכי קשה שיש לי. לא איבדתי אותו בתאונה, לא מחלה לקחה אותו ממני. אני בעצמי מחקתי אותו מהחיים שלי, כי החלטתי שאני כבר לא צריך אותו.
גדלתי ביישוב קטן באזור עפולה. אבא שלי היה נהג משאית אחד מאותם גברים עם ידיים מחוספסות ומבט שקט, שמדבר מעט ועובד הרבה. הוא אהב בביטוי של מעשים תיקן את התריסים בבית, שתל עגבניות בגינה, התעורר באור ראשון כאילו זו ברירת מחדל. כילד לא חשבתי שיש בזה משהו מיוחד. אבל כשהפכתי לנער, זה התחיל להכווצצ אותי.
התביישתי בו. בבגדים הישנים, במשאית הלבנה שמלאה בכתמים, בדרך הדיבור הישירה והפשוטה שלו. רציתי יותר תל אביב! להיות עם חליפה, מחשב נייד, בוסים שיקראו לי איציק. כשהתקבלתי ללימודים באוניברסיטת תל אביב, נשבעתי לעצמי שלא אחזור להיות העפרוני הקטן של פעם.
אבא עזר לי מכל הלב, שלח לי כל חודש שקלים שידעתי שנאספו בלילות ארוכים על הכביש. אני קיבלתי, בטח שקיבלתי, אבל בקושי התקשרתי. תמיד העניינים היו דחופים מדי מבחנים, עבודה, מסיבות, חברים חדשים. השיחות איתו הלכו והתקצרו, הפכו פורמליות. ראו עליו שהוא מחכה שאשתף אותו יותר, ואני כל הזמן חיכיתי שיגמר הסיפור. מי ישמע, מה כבר יכול לחדש לי נהג משאית?
סיימתי תואר, השתלבתי בחברה מכובדת, עם משכורת יפה. מכונית חדשה בליסינג, זמני הביקורים בעפולה התקצרו וגם זה רק בחגים ואם אין פקקים. גם אז ספרתי את הדקות עד שאני חוזר למרכז. העצבנו אותי השאלות שלו, העצות ששעיתי לי כמו משהו משנות השמונים.
עד אותו ערב אחד, לפני פסח, כשהתקשרה אליי אמא מודאגת. אבא נכנס לאמבולנס עם שבץ. הלב שלי נפל לי לברכיים. רצתי לבית החולים, הרגשתי שמישהו בתוכי פותח קופסה סודית עם פחדים שלא ידעתי שיש לי.
הגעתי וראיתי את אבא שוכב במיטה בבית החולים. האיש החזק והגדול מהילדות פתאום חלש וקטן. הצד השמאלי שלו שותק, העיניים מסתכלות עליי אבל המבט השתנה. פחד? כן. ובעיקר עצב.
התחלתי לחזור לעפולה יותר. בהתחלה מתוך תחושת חובה. עזרתי לאמא, ליוויתי אותו לשיקום, נלחמתי בבירוקרטיה של קופות חולים. העבודה שלי נפגעה. הבוס רמז לי שצריך כבר להחליט המשפחה או הקריירה. בפעם הראשונה, נאלצתי לחשוב מה באמת חשוב לי.
באיזו שבת ישבתי עם אבא בגינה, והריח של הדשא הטרי הזכיר לי את הילדות. הוא ניסה להרים את היד, לאט ובמאמץ. ראיתי אותו בוכה לא מכאב, אלא מחולשה. פתאום הבנתי: כל השנים שהתביישתי בו, הוא היה גאה בי. כל שכן בשכונה שמע על הבן שעושה את זה בגדול בתל אביב. כל תמונה שלי שמורה כמו אוצר.
ומה נתתי לו? כמעט שום דבר. לא זמן, לא תשומת לב, אפילו לא תודה.
ישבתי שם ונשטפתי ברגשות אשמה. הבנתי שרדפתי אחרי הצלחות כדי להוכיח משהו לעולם, אבל שכחתי את האבן הכי בסיסית שעליה נבנה כל מה שיש לי את ההקרבה שלו. בלעדיו לא היה לי לא תואר, לא עבודה, לא אוטו.
עם הזמן אבא השתפר צולע עם מקל, הדיבור איטי אבל הראש עובד. ואני השתניתי אפילו יותר ממנו. נשארתי יותר באיזור, עזרתי בגינה, ושמעתי את הסיפורים שלו מהכביש שעד אז שעממו אותי. פתאום, כל טיפ עיכלתי כמו חכמה שלא מלמדים בשום קורס מנהלים.
הבנתי שכוח אמיתי זה לא תואר ולא משכורת. כוח זה להישאר עם המשפחה כשצריכים אותך, לא לקחת אנשים כמובן מאליו, לא לדחות אהבה לזמן מתאים יותר.
היום אבא כבר לא עובד. אני מנהל את הנכס, לא כי צריך כי בא לי להחזיר לו טובה. לפעמים אני חושב כמה קל היה לאבד אותו מבלי להספיק להראות לו בעיניים כמה אני מעריך אותו.
איבדתי את אבא לתקופה, כי הייתי עיוור לשאיפות שלי. למזלי, החיים נתנו לי הזדמנות שנייה. הם לימדו אותי שלהורים אין חוזה נצח, ושזמן איתם שווה יותר מכל בונוס שנתי.
אם למדתי משהו אמיתי, זה שהצלחה שווה משהו רק אם יש למי לחזור ולספר. והבגידה הכי חמורה? לא במי שפגעת בו, אלא במי שאהב אותך בלי שום תנאים, דווקא כשהיית הכי עסוק לחפש את הערכה של זרים.
