לאחר התאונה, שכבתי בבית החולים בתל אביב, כשלפתע נכנסה חמתי מלווה בידי בני הקטן, איתי. הוא ניגש אליי בשקט, הגיש לי בקבוק עם מיץ תפוזים, והתקרב אליי עד שלחש: “סבתא אמרה שחשוב שתשתי את זה, אבל היא ביקשה שלא אספר יותר כלום.”
התאונה ארעה סמוך לצומת רוקח. הנהג שפגע בי פשוט נעלם, ואני נותרתי במצב קשה. הרופאים דיברו במילים קצרות, זהירות. בעלי, יונתן, עמד מוצמד לקיר רוב הזמן, שותק. חמתי, רבקה, שלטה בכל פרט במסמכים, בשיחות, בביקורים. נפשי הייתה כבויה, גופי נחלש; לא היה לי כוח להתווכח.
באותו בוקר הדלת נפתחה, רבקה נכנסה ראשונה, גררה את איתי בידה. הוא נראה מבוגר מגילו הקטן, מבין שאסור להרעיש כאן או לשאול שאלות מיותרות. חמתי הושיבה אותו בצד מיטתי. חיוך דק נמרח על פניה. “רק לרגע, כדי שלא ידאג,” אמרה ועמדה ליד החלון, מחשבת כל תנועה, אך לא הפסיקה לעקוב אחרינו במבטה.
איתי טיפס בזהירות אל המיטה, התמקם קרוב אליי ודחף לידי את הבקבוק. ידיי רעדו כשלקחתי אותו. משהו במגע הקר של הפלסטיק גרם לי להסס.
הוא כופף את ראשו ויחד עם היד כיסה בשקט את פיו והוסיף בלחישה: “סבתא אמרה לי לומר לך לשתות, כי אז אולי תהיה לי אמא חדשה, יפה יותר… אבל היא אמרה שאסור לי לספר כלום.”
נעצרתי. המיץ היה קריר מדי, צבעו זוהר, לא מהמגוון שהצוות מחלק כאן. חדר האישפוז הצר נרעד. יונתן הביט בי מהדלת, מבולבל. רבקה בגבה אליי, כאילו מביטה בנוף, אך כל ישותה מרוכזת בי.
הנחתי באיטיות את הבקבוק על הסדין ובלי שנראה, שפכתי את הנוזל לכיור מעמידה פנים ששתיתי. משהו בתוכי התעורר הייתי חייבת לגלות מה באמת עומד מאחורי הבקבוק הזה.
כאשר עזבו, המשכתי להביט בנוזל הכתום. ידעתי שלרופאים אסור שאשתה שום דבר שלא עבר בדיקה על אחת כמה וכמה אחרי ניתוח, עם תפרים טריים ואובדן דם. בבוקר פניתי אל הרופא. לא הסברתי, רק ביקשתי לבדוק.
התשובה הגיעה בערב.
במיץ היו תרופות מדללות דם, מסוכנות לאדם במצבי. לא מסוכן לאדם בריא, אבל בשבילי סכנת חיים ממשית. דימום פנימי, התדרדרות חדה, מה שמכונה כאן “סיבוכים בלתי צפויים”.
הרופא שתק ארוכות ושאל מי הביא את המשקה. עניתי ישר. הוא סגר את התיק ולחש: “אם היית שותה אפילו חצי, ייתכן שלא היית שורדת את הלילה.”
באותו רגע קיבלתי תשובה לכל השאלות. רבקה ידעה על מצבי הבריאותי; היא עצמה חקרה את הרופאים, התיימרה לדאוג. היא גם ידעה על התפרים, על האיסור ובכל זאת הביאה את איתי אליי, נתנה בידיו את הבקבוק, והורתה לו לשמור בסוד.
כשיונתן חזר בערב, הראיתי לו את התוצאה. הוא בהה בדף, אחר כך בי, כאילו ראה אותי בפעם הראשונה.
“היא אמרה שזה רק מיץ… לחיזוק,” מלמל.
שמעתי, אבל לא הגבתי. כבר ידעתי אחרי שאשתחרר מכאן, איש לא יתקרב אליי בלי רשותי. זהו. נאלצתי להשתנות לחלוטין.
