אחרי התאונה הכל הרגיש כמו חלום מוזראו סרט ישן שהרצועה נקרעה ממנו באמצע. חייתי בין לבן של שמיים וגווני חול של בית החולים איכילוב בתל אביב, גופי עטוף בתחבושות ובצלצול מכונות שלפעמים התערבבו בצלילים שאין להם שם.
הדלת נדחפה בצהרי השמש, ורותי, חמותי, הופיעה ראשונה, כביכול שומרת על איזו קדושה שנשברת בזהירות. ידה בפנים מלוות את יותם הקטן שלי, בן-חמש, עיניים עצובות מדי עבור ילד. כאילו ידע שכאן אי אפשר לצחוק בקול, ושאסור לשאול שאלות על צבע הדם.
רותי הניחה אותו לידי, נשימתה קטועה כמו תפילה. “רק לרגע, שלא ידאג,” מלמלה בעברית מדויקת, ונסוגה לחלון, הופכת לרקע של חלום.
יותם טיפס במבוכה לידי, ידי רעדה כמו עלי זית ברוח מזרחית. הוא שלף מבין כפותיו בקבוק קטן, שקוף, בו מיץ תפוזים קורן בצבעיו. לקחתי בשתיקה, חשה פרפרים לא ברורים בחזה ומבט בוחן של אבא שלו בצל הדלת.
יותם התכופף קרוב, לחי רכה כמעט על שפתי, וכיסה פיו ביד קפוצה ולחש בעברית רועדת: “סבתא אמרה שתשתי את זה, ואם יהיה לי מזל, אקבל אמא חדשה יותר יפה. אבל היא ביקשה שלא אגיד עוד כלום.”
הזמן התעוות. המיץ ניצנץ כמו שמש באמצע הלילהלא מהמזווה של בית החולים, רחוק ממנות הילדים הרגילות. הגבר שלי עמד בדלת, צל אפור. רותי מול החלון, מגלגלת מחשבות נוסח תל אביב, אבל חשה בכל התנודות שלנו.
אט אט הנחתי את הבקבוק על השמיכה, משחקת כאילו שתיתי, העננה מתפזרת לכתם כתום על הרצפה. בלב מקבלת החלטה: לברר מה באמת יש בבקבוק ומה רותי ניסתה לזמן.
כשנשארתי לבד, הסתכלתי עוד ועוד על הנוזל הזרחני. מה יש בו שגורם לידיים לרעוד? אחרי לילה של שדים בחלום, בבוקר ביקשתי מהרופא לבדוק את הבקבוקבבקשוש עברי קצר, בלי דרמות.
הבדיקה הגיעה בערב. במיץ היו חומרים שמדללים דםמשהו שאסור אחרי ניתוח, משהו שעלול לגרום לי לדמם מבפנים. חרטה חלולה שכבתי, רואה איך התאונה והבקבוק נשזרים זה בזה כמו תחרה של חלום בלהות.
הרופא הביט בי עמוק, כאילו אנחנו שנינו חוצים ואדי ים המלח, וסיכם בשקט: “אם היית שותה חצי, אולי לא היית קמה לבוקר הבא.”
ברגע אחד הכרתי פתאום את רותי באמת. היא ידעה הכולשוחחה עם הרופאים, דאגה תמידית, כאילו להסתיר משהו מאחורי כל מילה.
שוב נשמע הלחש של יותם: “סבתא אמרה שתשתי… אבל לא אגיד כלום.” היא השתמשה בבני, בפנים היפים שלו.
בערב הגיע איתי, בעלי, כולו שכבות של הלם. הראיתי לו את תוצאות המעבדה. הוא שתק, קרא שוב ושוב, פניו נסגרות:
“היא אמרה שזה רק מיץ… שתחלימי,” גמגם.
אני שמרתי על שתיקה, כי הבנתי סוף-סוף: כשתיכף אצא לחיים החדשים, לא אהיה רק פגועה. אהיה מישהי שלא נותנת לאף אחד, לעולם, להתקרב מדי.
