לפני שנים רבות, ישבתי על ספסל ישן בשכונת תל אביב, ולצידי הייתה ילדה בת חמש, רגליה התנדנדו באוויר בזמן שסיפרה לי על חייה. שמה היה נועה שם עברי מוכר ומשמעותי. היא הסתכלה עליי, עיניה גדולות וסקרניות, וסיפרה:
את אבא שלי לא ראיתי אף פעם, הוא עזב אותי ואת אמא כשהייתי תינוקת ממש. אמא נפטרה לפני שנה, כך אמרו לי המבוגרים סיפרו לי שזה כבר נגמר.
נועה המשיכה בשקט, כאילו הגלים בתל אביב לא רחצו את כובד דבריה:
אחרי ההלוויה, דודה שלי חנה, אחותה של אמא, באה לגור איתי. אמרו לי שזו חסד גדול שהיא לא שלחה אותי לבית ילדים. עכשיו היא האפוטרופוס שלי, ואני גרה איתה.
הילדה שתקה לרגע, הסתכלה מתחת לספסל, ושבה לסיפור:
כשעברתי לדודה חנה, היא התחילה לעשות סדר בכל הבית. את כל הדברים של אמא שלי שמה בצד, רצתה להשליך אותם. בכיתי וביקשתי שלא תעשה את זה בסוף הרשתה לי לשמור אותם. מאז אני ישנה בזה המקום בצד, על דברים של אמא שלי. בערב, אני נרדמת בין הבגדים שלה, מרגישה חמימות, כאילו היא עדיין פה איתי.
כל בוקר דודה חנה נותנת לי משהו לאכול. היא לא מבשלת כמו אמא, אבל דורשת שאסיים את הכול. אני לא רוצה לעצבן אותה, אז אוכלת הכול. יודעת שהיא התאמצה זה לא אשמתה שהיא לא כמו אמא. אחר כך היא שולחת אותי להסתובב בחוץ, ורק כשירד הערב, מותר לי לשוב הביתה. דודה חנה מאוד טובה אליי!
היא אוהבת להתגאות בפני שכנות ודודות שמבקרות אותנו. אני לא מכירה אותן, אבל הן באות לעיתים קרובות. יושבות יחד לשתות תה, דודה מספרת להן סיפורים מצחיקים, אומרת לי מילים נעימות ומפנקת אותנו בעוגיות ומתוקים.
נועה נשמה עמוק, ואז המשיכה:
אני יכולה לאכול מתוקים כל הזמן. אף פעם לא כעסה עליי, תמיד מתנהגת אליי יפה. פעם אף קיבלתי ממנה בובה, האמת שהבובה קצת חולה יש לה רגל פגועה ועין שמרמשת אמא שלי אף פעם לא נתנה לי בובה חולה.
הילדה קפצה מהספסל, זינקה על רגל אחת ושמחה:
אני חייבת ללכת, דודה אמרה שהיום באות דודות, ואני צריכה להתלבש יפה לפני שיבואו. אחר כך תקבל עוגה טעימה. להתראות!
נועה רצה במהירות לביתה, ואני נשארתי לשבת ולחשוב. סביב הדודה הטובה חנה התגלגלו מחשבותיי. תהיתי למה כל כך חשוב לה להיראות כאצילית. האם אפשר להתייחס באדישות לילדה שישנה על הרצפה ומתכסה בבגדי אמא שאיננה…
