היה זה לפני כמה שנים, כשמתקיימת עדיין באותה הזיכרון המתוק של חג הפסח שלנו, שלאחר שמחת הבית הראשון שלנו התחלנו לארח את החג כל שנה. זה הפך לחלק בלתי נפרד מנישואינו, כאילו חותמת שקטה בחתימת ההסכם. האחות של בעלי, לאה, לא קיבלה בחום את ההמולה. אימו של אורי הייתה מי שבזמנה חגיגות, אך אחרי פטירתה התפשטה האחריות כמו שמיכת פרחים כבדה על כתפיי. אף פעם לא אמרתי “לא”. האזנתי למחשבה של סדר מושלם של צלחות, של המרת חזה של חלה לארוחת פסח, של תחושת דאגה לכל אחד סביב השולחן כאילו כך אנחנ
הבוקר של הפסח קמתי בשש. תנור אפייה חם, ערמת תפוחי אדמה מגולפים במים קרים. ניקיתי מדף שלא אף אחד שם לב אליו, והסתרתי אצבעות רוחות מהדלת של המקרר. אפילו הדפסתי כרטיסי שמות קטנים למקומות הישיבה, נגיעה של אלגנטיות למשפחה שמעריצה נוחות מעל לכל. האחות של אורי, אורית, הביאה איתה בחור חדש, ואני רציתי שהכל יהיה מושלם.
אורי, בעלי, נרדם עד השעה עשר. הוא הלך למטבח, משקה קפה מהקיטור שהכנתי לפני שעות, והוציא קול גרונתי שבין ברכה להכרה. “ריח טוב”, הוא מבקש במונוטון, ועיניו תקועות במסך הטלפון. זה הפך לסצנה מוכרת: אני עובדת בשקט, הוא מצריך בחיוניות בלי להרים גבה.
כשהאורחים הראשונים הגיעו, כבר הרגשתי תשושה, אבל חייכתי כמו תמיד. מזגתי משקאות, מילאתי קערות חטיפים, והזזתי בין המטבח החם למרפסת שטופה שמש, שם צחוקיהם נמסרו בריח דשא קצוץ ובשומן אפוי. הם סיפרו את האותן סיפורים, לולאה נוחה של היסטוריה משותפת שלא הייתי באמת חלק ממנה רק המפגש שלבמתן. אורי, כמובן, לא נגע. למדתי לחיות עם זה.
הרגע שבו הכל נשבר הגיע אחרי הארוחה. עמדתי בכיור, ידיי מונחות במים חמים משיי, ריח לימון ושמן ממלאים את האוויר. רוב האורחים חזרו לחוץ, צחוקם הפך למנגינה מרוחקת. רק אורי ואורית נשארו בכניסה, מאחורי קיר דק שהפריד ביניהם לביני. שמתי לב לצעדיהם, לצלצול של כוס, ואז שמעתי את קולה של אורית, חד ובקוטב של חוסר רגישות בנעורים.
“היא התחתנה איתך רק בשביל הבית. אתה יודע זאת, נכון?”
קפאתי, חצי צלחת בידי, ספוג ביד השנייה. הזמן קפא, רק זרימת המים הייתה קול.
אורי נשקף בתשובה רכה, כמעט משעשעת. “כמובן”, הוא חייך, “היא הייתה בלי כסף כשפגשתי אותה.”
הם צחקו יחד, בדיחה פרטית על חשבון שלי.
עמדתי שם, חסרת תנועה, חזה כמשקולת בטון, אבל הגוף המשיך לעבוד. שטפתי את הצלחת במדויק, שמהתי במייבש, והגעתי לצלחת הבאה. הידיים פעלו, המוח נחרב בשתיקה לבנה. המילים חזרו, חודרות, קשות יותר: כמובן, היא הייתה בלי כסף כשפגשתי אותה. בטון של קולה, חוסר היסוס, זלזול בחיינו המשותפים משפט מוות מחייך.
כאשר סיימתי לשטוף, נגבתי את היד על מגבת נקייה, עברתי לחדר המגורים. הם כבר יצאו החוצה עם השאר. פגשתי את הפנים החיוכיות של לאה, לחשתי על כאב ראש, והלכתי לשכב.
לא בכיתי אז. הלכתי לחדר השינה, שבו תשלום המשכנתא מגיע מחשבון הבנק שלי, וישבתי על קצה המיטה המשותפת. קירות הצבע התכלת הפכו לכלא.
בלילה, קמתי ממתין בחשכת החדר, מאזין לצפצוף של אורי מצחוק בלטף, תמונה של חוסר דאגה. כל העלבון, כל ההצדקה כ’בדיחה’, כל הטענה שהייתי ‘ברוכה שהיא לקחה אותי’, חיברו לתמונה אחת מזעזעת. לא חשבתי יותר מדי לא חשבתי מספיק. הטורח נבנה על פני חוסר אהבה, והקשר נשאר תחזוק של נוחות, לא של אהבה.
בבוקר הבא, בעוד הוא במקלחת, ארזתי תיק קטן: כמה בגדים, מחשב נייד, מוצרי היגיינה. השארתי את השאר. נסעתי אל עבר הצפון, נרשתי במלון זול ואנונימי עם מראה סדוקה ולחם סיגריות ישן. הייתי צריכה שקט, מרחב לחשוב בלי הרעש של ציפיותיו. כיביתי את הטלפון.
יוםיים לאחר מכן הזמנתי מקפר. הוא הגיע ברכב לבן חסר סימנים, והחליף את כל המנעולים בתוך שעה. ישבתי על נדנדת המרפסת וצפיתי. לא הרגשתי ניצחון, רק עייפות עמוקה. מתחת לעייפות זו גרמה להבה של בהירות. ההשתקפות הראשונה של הפחדים שהיו לי ברוח.
הבית היה על שמי בלבד, במלואו, חוקית, ללא הסתייגות. זאת הייתה האמת המטרידה שאורי תמיד חמק מלהגיד הוא לא היה יכול לקבל משכנתא על בית קטן. כל ההלוואות והחוב היה לי. חשבתי שהחיים המשותפים הם שותפות, אך מצאתי שאני רק נוחות עבורו. הוא תפס את ההתנהגות שלי כמחויבות, והצחוק שמאחורי גבו הפך למציאות קבועה.
הקולות החלו בערב. המפתח לא נפתח. הוא השאיר עשרות הודעות קוליות, הקול שלו נע מבלבול לכעס. השארתי את כולן במכונה. בחדר המלון המבודד קלטתי את ההודעות שלו שהשתנו מדורש לתלונה, מפניות גסות לשאלות של “איך העזת?”. צחקתי בבקיצה חריפה. האמת הייתה שהכירתי קשיי חיים, בנתתי לעצמי דרך עם עבודה טובה, פתאום עסקתי בעסק משלי, שעות ארוכות. הוא אף פעם לא שאל איך העסק מתנהל הוא רק נהנה מפירות ההצלחה שלו. כשקנינו את הבית, הוא סיפר למשפחתו שהוא קנה אותו עבורי מחווה רומנטית של איש שלא יכול היה לקבל כרטיס אשראי על שמו.
לאה, האחות, התחילה לשלוח הודעות, תחילה דאגה מדומה, אחר כך קוצים: “איך את יכולה לעשות לו זאת אחרי כל מה שעשה בשבילך? היה עליך להיות אסירת תודה, לא קנאה”. הן הפכו לבדיחה של המשפחה.
הביקורת הפכה לבדיחה: הם קיצרו את ערכי נישואתי, ביתי, כל חיי לבדיחה. אז החלו השקרים. אורי סיפר לכולם שהייתי במצב נפשי יריד, שהייתי פרנויה, קנאה במיוחדת של האחות. הוא הפך אותי לאישה משוגעת והמשפחתו שיתפה בתסריט.
הפסקתי להיות מנומסת. התחלתי לתעד כל הודעה, כל פוסט מזיק ברשת. שכרתי עורכת דין אישה חדה, ללא רגש. היא גילתה כרטיס אשראי משותף שנפתח בשם שנינו, עם מספרי הזהות שלי, והחוב במאות אלפי שקלים שעונים יוקרתיים, מלונות במקומות שלא ביקרתי, גאדג’טים יקרים. שלחתי לו מייל רשמי עם תצלומי המסך, הוא השיב: “אנחנו נשואים. מה שלי הוא שלך.”
בהמשך גיליתי הודעות לטקסט עם אישה אחרת מהחדר כושר. לא הייתה עדיין מערכת יחסים מלאה, אך היה בסיס. הם תכננו פגישות בזמן שהייתי עסוקה בארגון אירועי המשפחה. היא חייכה בקול: “אישה שלא שקטת אף פעם”.
שמתי לב למסר בלתי צפוי מבחור של אורית. הוא כתב: “זה אולי מוזר, אבל צריך שתדעי כמה דברים. אורית ובעלה זה רע”. הוא חשף שהאורי שולח לה מתנות יקרות תיקים ממעצבים, אוזניות ומבקש לשמור על סודיות. הוא שלח לה: “את היחידה במשפחה שמבינה אותי”. והיא השיבה: “תמיד”.
הפידוי האחרון הגיע מהעורכת. בחקירת רישומי הנכס, היא גילתה שהאורי ניסה לקבל משכנתא על הבית שלי באמצעות מסמכים מזויפים, בטענה שאנחנו במשותף. הבקשה נדחתה רק כי השם על הטיטול היה שלי בלבד. הוא ניסה לגנוב מהבית, מכיוון שהיה תלוי בהימורים באינטרנט, הימרות ספורט. אלפי שקלים הלכו לאוויר הדיגיטלי.
במהלך הדיון בתמיכה כספית, הוא הופיע בחליפה זולה, לאה יושבת באחורה כמו אמא גאה. הוא תבע תמיכה, טען שהפסיד לי, גרם לו נזק רגשי. הוא ביקש תשלומים חודשיים וחצי מהכנסות העסק שלי עסק שלא יכל לתאר.
הגעתי עם ערמת ראיות. עורכת הדין הציגה למכתב השופט את כל ההונאות: כרטיס האשראי המזויף, בקשת ההלוואה המזויפת, חוב ההימורים, הטקסטים עם האישה מהחדר כושר, תביעות קודמות של האישה הקודמת שלו. היא נשארה רגועה, והציגה את האמת ללא הרמת קול. השופט, איש קפדני, הכריז: “אין בסיס לתמיכה. אין נכסים משותפים, המבקש לא תרם דבר. אם יש, התגובה היא שהנתבעת ברת מזלו שהיא הצליחה לשמור על כספיה”.
הדיון נגמר בעשרים דקות. פניו של אורי הפכו לאדום זועם. אך לא סיימתי שם. יחידת הפשע הפיננסית פתחו חקירה על ההונאות. שלחתי הודעת דוא”ל אנונימית למחלקת אתיקה באוניברסיטה של אורית, שאלה אם קיים קוד לבקשה למתנות כספיות בלתי מדווחות מבוגר נשוי.
לא יודע מה קרה במדויק, אבל חודש לאחר מכן פרסומי של אורית נעלמו, לאה הפסיקה להתקשר, המשפחה שהייתה רועשת כל כך נשתקה. הם שיווה אותי כמי שהצילה אותו, והיום נעלמו.
ואני? שמרתי על הבית, על העסק. תיקןתי לאט את דירוג האשראי והשלווה הפנימית. ביליתי זמן לבד, לא מתוך מרירות, אלא מתוך צורך לזכור מי הייתי לפניו האישה שבנתה לעצמה חיים, שניקתה את חוסר הסדר שלה, ולמדה שהדבר החזק ביותר שניתן לעשות בחדר מלא שקרים הוא לצאת, לנעול את הדלת מאחור.
