אחרי שסיימנו את סעודת ליל שבת, התחמקתי מתחת למיטה, מתכננת להפתיע את ארוסי. חדר האורחים בבית משפחת גבאי התמלא בניחוח לוונדר ואבק ישן. הלילה היה שבת, ובחוץ החל לרדת גשם שוטף ששטף את הרחובות של הרצליה. בתוך הבית היה חמים, ריח החמין עוד שרר באוויר והצחוק הרחוק של האורחים הדהד במטבח.
יעל גפן, היורשת של אימפריית גפן לוגיסטיקה, שכבה על בטנה מתחת למיטה של פעם בחדר האורחים.
היא הרגישה מטופשת. בת עשרים וארבע, לובשת שמלת משי אדומה ששוויה יותר מערך כל הדירה, לוחצת את פניה אל רצפת עץ חורקת. אבל היא הייתה מאוהבת, ואהבה עושה מאנשים אנשים מוזרים.
בידה אחזה קופסת קטיפה. בתוכה חיכתה שעון יוקרה עתיק של “א. שניידר”, שנת 1952 אותו מצאה לאחר חיפושים של חודשים. מתנת שבת לארוסה, יובל. יובל אהב דברים של פעם. הוא אמר שיש להם “נשמה”, בניגוד לפאר הקר והחדש בו גדלה יעל.
הוא יתאהב בזה, יעל לחשה לעצמה, חונקת צחקוק.
סיפרה ליובל שיצאה לפדר את האף. בפועל, התגנבה לחדר האורחים בו לנו. התוכנית: להמתין עד שהוא ייכנס להחליף בגדים, לקפוץ עליו ב”בהפתעה!”, ולראות אותו עף משמחה.
היא שמעה צעדים במסדרון. כבדים, לא הצעדים הקלילים של יובל.
הידית הסתובבה, קליק.
יעל עצרה את נשימתה, דרוכה לזנק.
אבל לא נעלי הלכה של יובל צעדו פנימה, אלא עקבים ישנים, שבתיים של אישה, ואחריהם מוקסינים גבריים.
הדלת ננעלה בנקישה כבדה.
״סוף כל סוף,״ לחשה בקול צרוד אמו של יובל, נירה גבאי, שדיבורה אל יעל היה תמיד דבש. הפעם הקול ירד באוקטבה היה בו שנאה טהורה. ״חשבתי שהילדה הזו לא תעזוב את הסלון לעולם. נמאס לי מהחיוכים המזויפים.״
יעל קפאה. קופסת הקטיפה לחצה לה ביד.
״אמא, תרגעי,״ ענה יובל. אבל הקול שלו היה קר, מנוכר, לא חמים כמדי פעם. ״יש לנו עשר דקות עד שתתחיל לחפש אותי. דיברת כבר עם ד״ר אריס?״
״ברור,״ סיננה האם בעצבנות, עוקפת את המיטה. העקבים קרובים לפרצוף של יעל. ״אבל יובל, אתה בטוח? הבחורה דביקה כל כך. מסתכלת עליי כאילו אני צדיקה. זה דוחה.״
״תסבלי,״ יובל פלט. ״נשארו רק חודשיים. אחר כך תראי מה זה.״
הלב של יעל דפק כמו פטיש בתוך כלוב.
״אני מתעבת אותה,״ רטנה נירה. ״הסתכלת עליה? איזה מבט של השפלה היא נתנה על המפה שלי. כמו הייתי עוזרת בית. רציתי לקרוע לה את החיוך המזויף.״
״אמא, די,״ נאנח יובל, תוך כדי שהוא פותח כפתור. ״תפסיקי לקחת ללב. היא לא בן אדם. היא כספומט. כספומט מאוד מאוד עשיר.״
יעל נשכה את שפתה עד שטעמה דם, דמעות עוקצות לה בעיניים.
״אז התוכנית נשארת ירח הדבש?״ נירה התקרבה.
״כן,״ ענה יובל בשלווה, ״מלון יוקרה באילת, סוויטה פרטית. נייצר סיפור של התמוטטות פרנויה, הזיות. כבר שתלתי אצל חברים שלה שהיא לחוצה, שוכחת דברים. ד״ר אריס יחתום על אשפוז כפוי. נסגור אותה במחלקה סגורה בשוויץ. כאיש שלה, אני מקבל יפוי כח על הכל. מוכרים את הנכסים. היא נשארת כלואה לכל החיים.״
״והיא לא תשתחרר לעולם?״
״לא כשתהיה מסוממת כמו שד”ר אריס ידע לתת,״ חייך יובל בקור. ״היא לא תראה אור יום.״
הקפיצים החריקו כשהתיישב יובל על המיטה לקשור נעליים. המשקל שלו דרס את שערה של יעל שדבקה לרצפה. היא לא יכלה לזוז, לא לנשום. הדמעות שקטות זלגו לה לתוך האבק, כשהבינה האנשים שלצידם הסתתרה, קוברים אותה בחיים.
״בואי נלך,״ אמר יובל בסיום. ״אני צריך להיפרד לשלום מהכספומט שלי. מקווה שקנתה לי שעון יקר, שאוכל למכור אותו לתשלום מראש על המרצדס.״
השניים עזבו. הדלת נטרקה.
יעל נותרה לבדה, בחושך, זעה ומשותקת.
חלק ב’: הקשר
יעל לא קמה. לא התפרצה. לא התעמתה. נשארה שם, רועדת עד שהנשימות הפכו לרעידות.
היא הייתה תמימה בת למשפחה עם כסף, רגילה לטוב לב שמסביבה אבל לא הייתה טיפשה.
לו הייתה מתעמתת, מוקפת בהם וביתם, רחוקה מכל אדם מוכר… מה יעשו לה? יובל חזק, אמו בלתי צפויה. הם הודו כרגע בקשר פלילי. אם יבינו שהיא יודעת, אולי לא תשרוד ל׳מחלקה׳ תסיים על המדרגות.
היא ניגבה דמעות, התגנבה החוצה. הסתכלה בראי עיניים אדומות, שמלה מאובקת. קורבן.
לא, היא חשבה. אני כבר לא קורבן.
יעל הוציאה את הטלפון, פתחה תזכיר קולי.
״שמי יעל גפן,” לחשה, ״אם קורה לי משהו יובל גבאי ואמו אשמים. הנה כל מה ששמעתי״
היא תיעדה כל פרט, העלתה לשרת מאובטח ושלחה עם כפתור השהיה לראש האבטחה של אביה.
פידרה פנים, העלתה חיוך שלא עזב אותה מסכה מזכוכית שקופה.
ירדה למטה.
״סוף סוף!״ קרץ יובל, עומד ליד אח עם כוס ערק. ״כבר חשבנו שברחת.״
הוא חיבק אותה. זרועות הרוצח הנסתרות. יעל הרגישה צמרמורת.
אבל היא חיבקה חזרה.
״נמרח לי האיפור,״ צייצה, ״רציתי להיות מושלמת בשבילך.״
״את תמיד מושלמת,״ לחש ונשק על מצחה.
״אה! שכחתי כמעט.״
הושיטה לו את קופסת הקטיפה.
יובל פתח. ״וואו! שעון עתיק! יעל… לא להאמין…״
״אתה אוהב?״
״את אלופה. מתנה נדירה.״
״אני שמחה,״ אמרה, מביטה בעיניו מלאות התאווה.
כולל, הוסיפה בליבה, להרוס אותך.
בחודשיים הבאים, יעל נעשתה כלה מתוקה. אבל בליבה אספה חומר incriminating.
חקירה פרטית גילתה לה: ד”ר אריס פסיכיאטר שנאלץ לעבוד אצלם בגלל חוב כבד. מצאה התכתבויות בין יובל למוסד בשווייץ, תיעדה הכל.
לא הספיקה לה מאסר. הם רצו להשפיל אותה? היא תשפיל אותם.
שבוע לפני החתונה במלון הילטון בתל אביב, בפגישת מתכננת האירועים הצעת עלות 1.7 מיליון ש”ח.
״יקר,״ העמיד יובל פנים של דאגה, ״אולי נוותר על חלק.״
״שטויות!״ צחקה יעל, ״אבא מתעקש. אבל… יש עניין קטן.״
״מה זה?״ שאלה נירה בחדות.
״אבא אומר שזה נראה מוזר אם המשפחה שלך לא משתתפת כלכלית. כולם יגידו שיובל רק מחפש רכוש.״
״לא מזיז לי!״ פלט יובל.
״ברור, יובי. אבל בשביל התדמית אולי תחתמו אתם? על הנייר, תהיו בעלי האירוע.״
״אין לנו כאלה סכומים!״ נירה התעצבנה.
״אני יודעת,״ קרצה יעל. ״כל העניין פורמלי. תחתמו, בבוקר החתונה אני מעבירה את כל הסכום פלוס בונוס של 170,000 שקלים בשבילך, נירה. אתם משלמים לספקים כולם יוצאים מנצחים!״
המבט ביניהם חשף תאוות בצע.
״מבטיחה להעביר ב-8:00?״
״חוצה אצבעות על הלב.״
יובל חתם. כל ההסכמים, כל ההתחייבויות.
״נגמר,״ יובל חייך.
״כמו שצריך,״ חייכה יעל.
חלק ג’: הסוס הטרויאני
יום החתונה הגיע. אביב בתל אביב, שמיים כחולים מעל.
יעל ישבה בסוויטת כלה. שמלת מעצבים לבנה, איפור מושלם.
הטלפון רטט.
יובל: ״מחכים להעברה. מנהל האולם לוחץ.״
יעל: ״הבנק מתעכב… יום שבת, תחכה, אהובי. אוהבת!״
הכסף לא היה קיים כלל. היא הפקידה הכל בנאמנות חסומה.
יעל קראה לדי.ג’יי.
״יש לי הפתעה,״ חייכה אליו, מושיטה שטר של 3,500 שקל. ״הודעה קולית מי… הסבתא של יובל. תשמיע בזמן ה’אם יש התנגדויות’. סימן אני נוגעת בשרשרת.״
הדי.גיי קמץ כתפיים, קיבל את השטר.
צעדה לחופה. 300 מוזמנים כל האליטה, בני משפחה, אנשי עסקים.
יובל עמד עם עניבה, נרגש אך לחוץ. מנהל האירוע באחורי האולם חצי נסער, בגלל החשבון שלא שולם.
יעל הגיעה ליובל. אחז בידה.
״יפהפה,״ לחש. ״העברה נכנסה?״
״ששש,״ חייכה.
החופה החלה רב מקריא דברי קדושה, אהבה, נאמנות. נירה יושבת ראשונה, מסרקת כל דמעה יבשה.
״מי שיש לו התנגדות… שידבר כעת או יחריש.״
שקט.
יעל נגעה בשרשרת.
פתאום: רעש מהמערכת. ואז, קול מובהק:
חלק ד’: שבועות של אמת
נירה: ״היא משגעת אותי. ראית איך היא מביטה על המפה שלי? כמו סמרטוט. ילדה מפונקת.״
הקהל נדרך. נירה חיוורת.
יובל משתנק. ״מה זה…״
הקלטה ממשיכה.
יובל: ״אמא, די. היא כספומט. ועוד איזה.״
לחשוש ממלמלות.
״נייצר התמוטטות… נשלח למחלקה… היא לא תראה אור יום.״
הקהל המום. זו לא מזימה זו הודאה.
יעל עומדת בשלווה. לא בוכה לא רועדת. מביטה ביובל באירוניה שקטה.
״כבה את זה!״ צעקה נירה. הקלטה נגמרת. שתיקה.
יובל ירוק מאימה. ״זה זיוף! בינה מלאכותית!״
יעל מרימה את המיקרופון.
״לא זיוף, יובל. זה מליל שבת. כשהתחבאתי להביא לך את השעון.״
היא מתקדמת.
״רצית לסגור אותי? לאבד אותי? עכשיו תראה מי במקום הנכון.״
מרימה לכולם
״הייתי אולי פרינססה, אולי מפונקת אבל לא אני אוכל היום לחם אחיד בכלא.
יובל חונק זרועה. ״בת…, זה היה תרגיל?״
״עזוב לה עכשיו!!!״ אביה קופץ, מאבטחים שתכננה בעצמה תופסים את יובל.
נירה רצה לדלת. החברות של יעל חוסמות אותה.
יעל מביטה למטה על יובל המושפל.
״מעולם לא אמרתי אני מסכימה, אמרתי ‘אני יודעת’.״
הניחה את המיקרופון. טיק.
נפנתה, הרימה השובל, צועדת החוצה.
אבל לא סיימה.
חלק ה’: החשבון
בפתח, מחכים מנהל האולם, הקייטרינג, סידורי הפרחים פרצופים עייפים.
״גברת גפן, החשבון לא שולם חייבים מיליון שבע מאות אלף שקל!״
חיוכה מתוק. הצביעה על המתחולל.
״אני לא המארחת. תבדקו את ההסכם יובל חתם. נירה ערבה.״
המנהל הציץ “יובל גבאי”.
״אבל אמר ששילמת!״
״הוא שקרן. תבדקו את הכיסים חיפש לקנות מרצדס.״
יעל חצתה בדלת.
מאחוריה, מהומה. הספקים מתנפלים על יובל ונירה.
״מר גבאי! אתה חייב!״
״התחייבות שלי!״
״פונה להוצאה לפועל!״
נירה מתייפחת. ״אין לנו! היא הבטיחה! ביררו בבנק שלה!״
יעל שלחה הודעה אחרונה ליובל. הוא לא יקרא, אבל המשטרה כן.
יעל: לא גנבתי, העברתי 1.7 מיליון שקל להקמת אגף מחקר לבריאות הנפש בת״א. תרומה על שמך. עכשיו אתה פילנתרופ. בבקשה.
אזעקות משטרה ניכרות.
אבא שלה ממתין מחוץ ללימוזינה.
״ידעת חודשיים?״
״הייתי צריכה ראיות. ולא רק תיק פלילי, גם פשיטת רגל.״
הוא נאנח וגאה.
״לעולם לא אכעיס אותך, ילדה.״
״רעיון מצוין.״
ניידות נעצרות, שוטרים מסתערים פנימה.
יעל עולה לרכב. ״לנתב”ג, בבקשה.״
חלק ו’: הצחוק האחרון
שלוש שעות אחר כך.
המטוס הפרטי פותח בגובה 40,000 רגל. השקט נעים, ריח עור ושמפניה.
יעל לבדה, בטרנינג. בלי חתן, בלי חמות. שקט.
היא טסה לאי ביוון אותו מקום שייעד לה להתמוטטות, רק כדי להתחזק.
הוציאה את קופסת הקטיפה. השעון העתיק.
היא ענדה אותו. קצת גדול, אבל מרגיש עוצמתי.
״צדקת, נירה,״ לחשה. ״אני ילדה מפונקת.״
אבל עכשיו, עשירה ומבריקה, ולי את סוללת עורכי הדין הטובים במדינה. אתם לא תשבו בחדר בשוויץ עם נוף, אלא בכלא הדרום בתא זוגי.
גמה מהשמפניה.
מוחקת את יובל ונירה מהטלפון, כל התמונות כל ההצגות נמחקות.
המסך שקט.
מבעד לחלון, שמי תכלת נקיים. היא בילתה חודשים חנוקה מתחת למיטה, שחקנית, מחכה לשחרור.
עכשיו סוף סוף היא חופשיה.
היא עצמה עיניים, נתנה למנועים לשאוג. השאגה היתה סימפוניה של התחלה חדשה.
יעל לא קורבן, לא נסיכה היא מלכה על הלוח, ושח מט מעולם לא היה מתוק כל כך.
ולפני שנרדמה בנעימים, חשבה לעצמה: אף פעם לא תסמכו על חיוך בלבד; לפעמים דווקא מי שמחייכים אליכם יפה מתחת מסתתרים קוצים. והחיים, כמו בשחמט בסוף, לכולם יש תור ליפול, אבל יש רק מלכה אחת שממשיכה הלאה.
