במשך שנות נישואינו הוא אומר לי שהתאהב.לא בי והוא אינו מתכוון להסתיר זאת.
מכינה לו תה, כי כשזה מתחיל להדליף, האדם מרפּא אותו ברתיחה. הוא עומד מתרומם על משקפת הדלת, כאילו חזר מריצה ולא מההחלטה שמערערת את הבית. מדבר בנחת, כמו כשמתכננים שינוי תוכנית לסוף השבוע.
התאהבתי.אין לי כוונה לשקר.לא מצליח לעצור זאת.כל מילה מדויקת, בלי תיאורים או קישוטים. בפשטותו יש משהו קר, כמו לבן של בית חולים.
לפני חמש עשר שנה הוא מביא אותי לכתובת הזו בפעם הראשונה. כאן נכין מטבח עם שולחן ארוךהוא צוחק, מכה באצבעותיו על קיר גס. המטבח קיים. גם השולחן.
לאחר השנים הוא הפך למקום שבו חותמים על הסכמי לוגיסטיקה: מי לוקח אחרי הגן, מי למרפאת השיניים, מי מזמין שק פצילים, מתי מגיעים ההורים. השיחות ההסכמתיות נדבקות כמו דבש נראות מתוקות, אך מקשרות ידיים. מאותה דביקות יומיומית נובע שלוותו היוםיומית שלו. התאהבתי. נשמע כמו עשיתי משהו חי.
את יודעת שזה לא מכתב למרקין?שאלתי. את לא מזמינה אהבה עם משלוח עד הבית.
יודעהוא עונה. אבל אינני רוצה להתנהג כאילו דבר לא קורה.זה היה גרוע יותר.
גרוע למי? לו, שלא מצליח לשאת סוד, או לי, שנשאלת לשאת את יושרו שלו? מציבה לפניו כוס. העשן מהתה מתפזר, כאילו מנסה להסתיר את פנינו.
לא שואלת פרטים. אינני מחפשת קטלוג בגידה תאריכים, מקומות, הפתעות. בגידה אינה זקוקה ללוח שנה כדי לכאוב. שואלת רק שאלה אחת:
מה אתה מתכנן?.
לא יודעהוא יושב. יודע רק שאינני רוצה לפגוע בך.אבל אינני רוצה לבנות את חיי על תכנית של מישהו אחר. חשבתי על הפסקה, על זמן לעצמנו.
זמן מילה בפיו של גבר בוגר נשמעת כמו עריסה למשאאחריות שלו. אני נוטלת לגימה של תה, טעם של מתכת.
ברגע אחד שומעת במוחי את כל היוםיום שלנו העתידיים: פעם נסע בקאמפינג לאורך הים, פעם אלמד להכין פאד תאי, פעם נתקן את המרפסת. יוםיום משמעותו אחרי כל הדחוף. ובינתיים, דחוף עבר היום דרך הפתח וישב ליד השולחן.
לא אתחרה איתך אומרת שקטה. ולא ארכיב קסטינג לאהבה משופרת.
לא רוצה תחרות מגיב מהר. רוצה אמת.
לאמת יש גם השלכות מזכירה. אמת איננה מילה נעימה. אמת היא קופסאות, כתובות, מספרי חשבון, שיחות עם הילדים. אמת היא בחירה שלא אומרת נראה.
הוא מהנהן. בפעם הראשונה מוריד מבטו. אני מבחינה איך הוא מסדר את ידיו על השולחן, כאילו סופר גידים. מעולם לא שמתי לב לידיו. עכשיו חושבת: אותם ידיים שהיו מרכיבות את השולחן שלנו, היום מנסות להרכיב עתיד שונה במקומות אחרים.
מתיישבת קרוב יותר. מרגישה שעלי להגדיר חוקים לפני שהרגשות יאכלו את הכיסאות מתחת לרגליים.
תישאר היום בחדר האורחים אומרת. מחר בבוקר תאסוף כמה דברים. זה לא בגלל שאני מחלקת אותך, אלא שהבית איננו תחנת המתנה של חוסר החלטיות.
טוב משיב. סליחה.
הסליחה בשבילך.העובדות בשבילי חותכת. הילדים ישמעו מאיתנו יחד, ללא סיפורים על עניינים מסובכים.יבינו עד כמה שיוכלו, אבל לא נלמד אותם תיאטרון הכל בסדר.
השתקנו. השעון מצפצף חזק יותר מהרגיל. במטבח מריח לימון מניקור משטחי המטבח. פתאום מתקרב אליי הרגע שבו אנו בונים בית בקולות: צחוק, שיחה, מוזיקה מהרדיו, ואפילו הצלקת טיקטק של השעון. ועכשיו הודעה אחת אחת הפכה ליכלל כושר גופני שקט אחרי השיעורים.
קמה, פותחת חלון. אוויר קריר משלים קוצים קטנים על העור. הוא מתקרב צעד אחד, כאילו רוצה לגעת, ואז נענה. סימן טוב. אולי הפעם הראשונה מזה זמן רב הוא מבין שההתאהבות איננה מעניקה לו דרכי חדירה לשטח של אחר.
בערב, אחרי ארוחת ערב עם הילדים (מדברים בזהירות, בלי פירוט; הבת סגרה שפתיה, הבן שאל האם זה לנצח), הוא אורז תיק. לא בתדרדרות דרמטית. צעדיו שקטים. משאיר מעיל על המתלה זה שמקבל תמיד קבלות אבודות. חשבתי שהמעיל הזה מכיל יותר מחיי היוםיום שלו מאשר במילותיו של היום.
לאן אתה הולך? שואלת.
לחבר. יש לי מפתח משיב. לא רוצה לשאיר לך בלגן.
הבלגן כבר כאן אומרת, בלי ציניות. רק שאינו נראה.
מחייך בעצב. לא יודע אם זה נכון לדבר כך איתך.
היה רע לשתוק משיבה. רע לפגוע. אבל גרוע עוד יותר לפגוע ולבקש שלא יזעקו. לכן לא אזעק. אסדר סדר.
כאשר הוא הולך לחדר השני, לוקחת פנקס ומפתחות. לא כדי לתכנן מחדש בחשבון, אלא כדי לרשום שלוש משפטים שאוכל לשאת: לא אתחרה.לא אשחק.לא אהיה המתלה של ספקותיו. סוגרת את הפנקס. זה מספיק.
הלילה קר חזק כמו זכוכית. מתהפכת מצידה לצד, חושבת על כל הנשים שקיבלו יושר במתנה ללא קבלה. על אלו שנשארו כי יש ילדים. על אלו שיצאו כי לעצמן. בבוקר קמה בתנועה קלה, כאילו הגוף רוצה לנסוע לפני.
מבשלת קפה ונועצת ליד החלון. הוא יוצא מחדר האורחים בחולצת ריצה, עם תיק ביד. אינו מביט בי, מבקש משפט דין. וזה טוב.
צריך לקחת עוד משהו? שואל.
כן משיבה אחרי רגע. קח את נראה לנו שלו. השאר לי שקט. אסדר אותו.
הוא מרים ראשו, מנשק באוויר את החלל שהיום היה לחיוכי. סוגר את הדלת בעדינות. שומעת אותו יורד במדרגות: צעד, שניים, שלושה… שישה קומות. כשהשקט נופל, כל הדירה מתמלא ברעש חד.
פותחת את המקרר, מוציאה חלב, מכניסה מדיח כלים. היומיום יכול להיות אמיץ יותר מהמחוות הגדולות. שולחת הודעה לעבודה: אביא חופשה היום. מתקשרת לחברה: צריך הליכה קצרה. מניחה טבעת על צלחת של הטבעת של סבתא, לא מתוך מרד אלא מתוך דאגה לעצמי.
בערב מגיע SMS ממנו: אני בטוח. חושב עלינו. לא רוצה שזה יהיה סיום. משיבה אחרי הפסקה ארוכה: לא רוצה להיות חציחיים של אף אחד. אם אתה רוצה איתה לך. אם רוצה איתי תחזור, אבל בלי תוכניות מקבילות. לא היום. ולא באהבה עם גרשיים.
לא עונה עוד. וזה טוב. לפעמים היעדר תשובה הוא המילה הכנה הראשונה.
האם נוכל לשבת שוב מאחורי אותו שולחן? אינני יודעת. רק יודעת שלא אשאר בעמודה של שאלה. מחר אחליף מצעים, ארכיב כוסות, ארשית קרטונים למרתף לא בטקס פירוק, אלא כהכנת מקום למה שיבוא: או אני לבד, שלמה, או אנחנו, שלמים.
ואם שואל אותי יום אחד אם מצטער שהזמנתי אותו לצאת היום, אומרת: לא מצטערת שפתחתי את החלון. אפילו אם יפגש עוד ברוח קלה. רק באוויר צח, אפשר לבדוק אם מה שנשאר נושם.
לפעמים, בלילות מאוחרים, כשהדירה נרדמת מהר ממני, עולה במוחי מחשבה שקטה שלא מצליחה להשתיק: אולי היה צריך לעכב אותו, אפילו לרגע נוסף.
