אחרי שנים שבהן הייתי הבת הנוחה, ערב משפחתי אחד גרם לי להרגיש מיותרת.
אחותי תמיד הייתה המועדפת על אמא שלי.
אני הייתי השקטה, הרציונלית, זו שלא עושה בעיות.
כשאבא שלי הלך לעולמו, אני נשארתי עם אמא שלי.
אחותי כבר גרה עם בעלה, והייתה מגיעה רק בשבת.
אני שילמתי חשבונות, הלכתי לסופר, הבאתי עצים בחורף.
אחרי יום עבודה עצרתי בדירה של אמא, פתחתי עם מפתח רזרבי, מאווררת את החדרים.
אמא שלי תמיד אמרה שהיא מסתדרת לבד, אבל אף פעם לא סירבה לעזרה שלי.
אחותי הייתה אומרת שאני החזקה.
בחודש שעבר אמא החליטה לארגן ארוחת ערב משפחתית.
זה היה מוצאי שבת, השולחן נערך עם מפה לבנה ששומרת כבר שנים.
אחותי ובעלה הגיעו עם עוגה גדולה.
אמא חייכה כבר מהכניסה.
אני הבאתי סלט ולחם.
איש לא שם לב.
במהלך הארוחה אמא התחילה לדבר על העתיד.
אמרה שצריך לחשוב על הדירה, כדי שלא יהיו ריבים בהמשך.
אחותי הנהנה ברצינות.
אני המשכתי לחתוך עגבניה בצלחת.
ואז אמא אמרה שהחליטה לתת את הדירה לאחותי.
הסיבה הייתה שלאחותי יש ילד והיא זקוקה יותר.
ברגע הזה בעלה של אחותי הניח יד על כתפה.
אחותי השפילה מבט, כאילו היה לה מביך.
אני נשארתי עם הסכין באוויר.
לא ציפיתי לפרס, אבל לפחות לשיחה.
שאלתי רגוע למה אמא לא דיברה איתי מראש.
אמא אמרה שאין טעם, כי “את תמיד מבינה”.
המילים האלה פגעו בי יותר מההחלטה עצמה.
להיות מבינה האם זה אומר להיות חסרת חשיבות?
אמא המשיכה להסביר שאני חזקה, שיש לי עבודה, שאני אסתדר.
אחותי שתקה.
הארוחה המשיכה כאילו כלום לא קרה.
שמעתי את שעון הסלון מתקתק.
אחרי שכולם הלכו, נשארתי לשטוף כלים.
אמא ישבה ליד החלון.
שאלתי אותה אם חשבה פעם שגם אני צריכה ביטחון.
היא נשפה ואמרה שאני החזקה, וחזקים לא מבקשים.
באותו רגע הבנתי כל השנים הייתי הנוחה.
לא הטובה, לא האהובה רק נוחה.
למחרת לא עברתי בדירה של אמא.
הטלפון צלצל פעמיים.
אמא שאלה אם אני בסדר.
אמרתי שאני בסדר, אבל כבר לא אוכל לבוא כל יום.
היא שתקה.
אחותי התקשרה מאוחר יותר ואמרה שלא כדאי לי להיעלב.
אני לא נעלבת.
אני עייפה.
שנים סדרתי את הצרכים של אחרים לפני שלי.
שנים שמעתי “את תסתדרי”.
היום אני חוזרת לדירה שלי ומשאירה כלים בכיור עד הבוקר, אם אני עייפה.
קונה לעצמי פרחים בלי סיבה.
כשאמא צריכה משהו, אני שואלת את אחותי אם היא יכולה לעזור.
לפעמים אחותי אומרת שהיא עסוקה.
אז אני מבינה שהעומס לא היה משפחתי, אלא חולק.
ואני אני הרמתי אותו בעצמי.
לא ניתקתי את הקשר עם אמא שלי.
פשוט הפסקתי להיות זמינה מתוך הרגל.
אמא התחילה לדבר איתי בזהירות.
אחותי מציעה עזרה.
אני לא יודעת אם זה ישנה את ההחלטה על הדירה.
אבל זה שינה משהו בתוכי.
הבנתי שלהיות חזקה לא אומר להיות בלי קול.
וכשכולם סומכים עליך, לפעמים צריך להתרחק, כדי שיראו כמה אתה חשוב.
האם זה בסדר להציב גבולות לאמא שלי, גם אם זה מאכזב אותה?
