אחרי שנים שבהן הייתי הבת הנוחה, ארוחת ערב משפחתית אחת גרמה לי להרגיש מיותרת אחותי תמיד הייתה המועד…

לאחר שנים שבהן הייתי הבן הנוח, ארוחת ערב משפחתית גרמה לי להרגיש מיותר.
אחותי תמיד הייתה המועדפת על אמא שלי.
אני הייתי השקט, ההגיוני, זה שלא עושה בעיות.
כשאבא שלי הלך לעולמו, נשארתי עם אמא שלי כאן בתל אביב.
אחותי כבר גרה עם בעלה והייתה מגיעה רק בשבתות.
אני שילמתי את החשבונות, הלכתי למכולת, הבאתי גז בחורף.
אחרי העבודה הייתי עובר לדירה של אמא, פותח עם מפתח רזרבי ומאוורר את החדרים.
אמא שלי תמיד אמרה שהיא יכולה לבד, אבל אף פעם לא סירבה לעזרה שלי.
אחותי אמרה שאני החזק במשפחה.
בחודש שעבר אמא החליטה לעשות מפגש משפחתי לארוחת ערב.
היה שבת, השולחן היה ערוך עם מפה לבנה שמורה מהחגים.
אחותי ובעלה הגיעו עם עוגת ענק.
אמא חייכה עוד מפתח הדלת.
אני הבאתי סלט ולחם.
אף אחד לא שם לב לזה.
במהלך הארוחה אמא התחילה לדבר על העתיד.
אמרה שצריך לחשוב על הדירה, כדי שלא יהיו ריבים אחר כך.
אחותי הנהנה ברצינות.
אני המשכתי לחתוך את העגבנייה שבצלחת שלי.
ואז אמא הודיעה שהחליטה שהדירה תעבור לאחותי.
הסיבה הייתה שלאחותי יש ילד, והיא צריכה יותר.
באותו רגע בעלה של אחותי הניח יד על הכתף שלה.
אחותי השפילה מבט כאילו לא נעים לה.
אני נשארתי עם הסכין ביד.
לא ציפיתי לפרס, אבל לפחות לשיחה.
שאלתי בשקט למה אמא לא דיברה איתי קודם.
אמא אמרה שאין צורך, כי אני תמיד מבין.
המילים האלו פגעו בי יותר מההחלטה.
להיות מבין זה אומר להיות לא חשוב?
אמא המשיכה להסביר שאני עצמאי, שיש לי עבודה, שאני תמיד מסתדר.
אחותי שתקה.
הארוחה נמשכה כאילו כלום לא קרה.
שמעתי איך השעון בסלון מתקתק.
אחרי שכולם הלכו, נשארתי לשטוף כלים.
אמא ישבה על כיסא ליד החלון.
שאלתי אותה אם אי פעם חשבה שגם לי יש צורך בביטחון.
אמא נשפה ואמרה שאני החזק, והחזקים לא מבקשים.
אז הבנתי שבעצם הייתי הנוח לא הטוב, לא האהוב, אלא הנוח.
למחרת, לא עברתי בדירה שלה.
הטלפון צלצל פעמיים.
אמא שאלה אם הכל בסדר.
אמרתי שכן, אבל שאני לא יכול להגיע כל יום יותר.
אמא שתקה.
אחותי התקשרה מאוחר יותר ואמרה שאני לא צריך להיעלב.
אני לא נעלב.
אני עייף.
שנים אני שם את הצרכים של אחרים לפני שלי.
שנים אומרים שאני מסתדר.
כיום אני חוזר לדירה שלי ומשאיר את הכלים בכיור עד הבוקר אם אני עייף.
קונה לעצמי פרחים בלי סיבה.
כשאמא צריכה משהו, אני שואל את אחותי אם היא יכולה.
לפעמים אחותי עסוקה.
אז אני מבין שהנטל לא היה משפחתי הוא הוטל עלי.
אני לקחתי אותו מרצון.
לא ניתקתי את הקשר עם אמא.
פשוט הפסקתי להיות זמין מתוך הרגל.
אמא מדברת איתי היום ביותר עדינות.
אחותי מציעה עזרה.
אני לא יודע אם זה ישנה את ההחלטה לגבי הדירה.
אבל זה שינה משהו בי.
למדתי שלהיות חזק לא אומר להיות לא נשמע.
וכשכולם סומכים עליך, לפעמים צריך להתרחק קצת כדי שנראה את משקלך.
האם זה באמת בסדר להציב גבולות מול אמא, גם אם זה מאכזב אותה? זאת אחת השאלות שלמדתי לשאול, ואולי סוף סוף התחלתי לענות לעצמי.