בליל הולדת התאומים, עולמו התנפץ לשניים.
לא הבכי שלהם הפחיד אותו, אלא השקט שלה. שקט כבד, חונק, מלא ריק. אמם הביטה בהם ממרחק, עיניה כבויות כאילו היו שני זרים מתוך חיים שכבר אינם שלה.
“אני לא יכולה” לחשה בקול שעוד מעט יישבר. “אני לא מסוגלת להיות אמא.”
לא הייתה דרמה בפרידה הזו. לא צעקות, לא בקשות אחרונות. חתימה אחת, דלת שנסגרה וריק שלא ייסגר לעולם. היא סיפרה שרגליה כשלו מול גודל האחריות, שהפחד סגר עליה כמו קיר, שהיא נושמת בכבדות. ואז הלכה, השאירה מאחור שני תינוקות שרק באו לעולם וגבר שמעולם לא חלם להיות אבא לבדו.
בחודשים הראשונים ישן אביהם בעיקר בעמידה. ידיו רעדו בכל פעם שניגש להחליף חיתול, בילה לילות במטבח, מחמם חלב, משנן לעצמו שירים בשקט, להרגיע בכי. לא היו הוראות, לא היה לו למי לפנות. רק אהבה. אהבה שצמחה מיום ליום יחד איתם.
הוא היה להם גם אב וגם אם. חיבק, הגן, השיב לכל שאלה. היה שם במילה הראשונה, בצעד הראשון, בנפילה הראשונה. היה שם במחלה, בדמעות על געגוע שאין לו שם. לא דיבר רע עליה. אף פעם. רק אמר:
” לפעמים, אנשים עוזבים כי הם לא יודעים איך להישאר.”
הם גדלו אורי ויונתן חזקים, קרובים, עם לב שמכיר בעוול העולם, ועם אמונה שאהבה אמיתית אינה נוטשת לעולם.
עברו למעלה משני עשורים. אחה”צ ירושלמי שגרתי, דפיקה על הדלת.
זאת הייתה היא.
עייפה יותר, עדינה יותר, קמטים חרושים במצחה, עיניים מלאות אשמה. ביקשה לפגוש אותם. סיפרה שלא שכחה יום. שאשמה מכרסמת בה. שהייתה צעירה וחרדה.
אביהם עמד מולה, זרועותיו פתוחות אך לבו מהסס, לא בשבילו אלא בשבילם.
התאומים הקשיבו בשקט. מבטם נע בין רחמים להשלמה, כאילו סיפורם מסופר רק עכשיו, אחרי שכבר נגמר. לא היה בהם כעס. לא היה רצון לנקמה. רק שקט בוגר, עמוק.
“יש לנו כבר אמא,” לחש יונתן.
“ושמה הקרבה. שמו האמיתי של אבא,” השלים אורי.
לא היה בהם צורך להחזיר את מה שלא קיבלו. הרי לא גדלו בחוסר אהבה. גדלו נאהבים. שלמים.
היא הבינה, אולי לראשונה שיש פרידות שאי אפשר להחזיר.
ושהאהבה האמיתית, היא לא זו שיולדת
אלא זו שנשארת.
אבא שנשאר שווה יותר מאלף הבטחות.
שתפו אותנו מה זה בעיניכם “הורה אמיתי”?
שלחו לכל מי שגדל עם אחד אך קיבל עולם ומלואו.
