כשהגיע לשיפוע המוביל למים, מיכאל העריך את סיכוייה של החתולה להינצל.
הזרימה הרגועה של הנהר בין הסלעים התלולים הפיצה שלווה. קול פכפוך הגלים על החוף האבני נשמע כמו אזהרה: “עוד חצי שעה חצי שעה עד שחרור המים”. מיכאל הכיר היטב את הסימן הזה.
קילומטר מעלה עמד הסכר של תחנת הכוח המקומית. שיטפונות האביב מילאו את המאגר מעל קיבולתו, ויום קודם נשלחו הודעות לכל החוות במורד הזרם בקרוב יתחיל שחרור מוגבר של מים, והנהר יעלה. הם לא ציפו להצפות גדולות: גדות הנהר תלולות, אך השפלה הנמוכה יותר תוצף זמנית. מיכאל ידע: כדאי לבדוק שוב את תחנת השאיבה אולי יש איזה בורג שהשתחרר.
צולע על רגלו המלאכותית, מלווה בחריקה השקטה של הפרוטזה, הוא סרק את האזור. הכל היה בסדר. כבר יום קודם חיזק את הצינורות והגדר, אך בדיקה נוספת אף פעם לא מזיקה. הוא הסיר את כובע הטמבל, עבר באצבעותיו על שיערו הקצר והאפיר, פרש שטיחון קטן על הסלע וישב, תוך שהוא מעסה את הגבב הכרות. הרגל כאבה לו כל שינוי מזג אוויר הזכיר לו אותה. מיכאל הדליק סיגריה והמתין. הוא אהב לצפות בפתיחת הסכר. קודם נשמע רחוק רעם עמום, אחר כך מופיע קיר קצף לבן, ולבסוף נשפכת כמויות עצומות של מים, סוחפות איתן ענפים, פסולת ועלים מהשנה שעברה. הנהר כאילו מתעורר לחיים, משתחרר מהעבר.
הוריד את הפרוטזה, הניח אותה לצידו וצפה בעץ שנפל צף באיטיות על המים האם ייסחף או ישקע? באמצע הדרך נתקע על שרטון. “תקוע,” קבע מיכאל. בעוד עשר דקות, כשהשיטפון יתחיל, המים יישאו אותו הלאה. אבל אז הבחין במשהו מוזר: בין הענפים התפתל יצור קטן. כשהתקרב, זיהה זו הייתה חתולה. אפורה, רטובה, רועדת, מנסה נואשות לטפס מעלה. עכשיו היא כבר ישבה על הענף העליון, בערך עשרים מטר מהחוף, וציפורניה נאחזות בענף הדק.
“מסכנה,” חשב מיכאל. “בעוד עשר דקות יפתחו את הסכר היא לא תשרוד.” מהר חיבר מחדש את הפרוטזה והעריך את המרחק לעץ. לסיכויי ההצלה היה מעט תקווה, אבל הוא לא יכול היה להמשיך הלאה. המבט הזה מפוחד אך מלא תקווה כבר הביט בו פעם, אי שם.
כמעט שלושים שנה קודם, מיכאל שירת כחייל בחוזה. היה סמל בנקודה חמה, יצא לסיור עם חייל צעיר, דניאל. הם טיפסו במעלה ההר, השביל היה צר. דניאל מיהר קדימה, וכדור צלף פגע לו בברך רגלו נמחצה. הוא נפל, צורח מכאבים. מיכאל זכר את המבט הזה קריאה אילמת לעזרה, וההבנה שכל ניסיון הצלה יכול לעלות לחייהם של שניהם.
בלי לחשוב, ירה לכיוון המשוער של היורה כדי להסיט את תשומת הלב, ואז רץ לחברו. הכדורים שרקו לידו, אחד אפילו חרך את הקסדה שלו. אבל הוא הצליח גרר את דנייק מאחורי סלע, בעוד המחלקה סיפקה להם מחסה בעשן. באותו הלילה הוא עצמו דרך על מוקש מאז שניהם חיים בלי רגל: לאחד חסרה ימין, לשני שמאל.
מיכאל מיהר להסיר את המעיל התפוח, תפס את השטיחון ונכנס למים הקפואים. המים הצורבים שרפו את עורו, נשימתו נעתקה, אבל לחזור כבר היה מאוחר. הוא זחל לעבר העץ, שיניו חורקות כדי שלא ינקרו. כבר הגיע למים הרדודים. מלמעלה התגבר הרעש הסכר נפתח.
“יאללה, חתולה, אל תפחדי!” נהם, מושיט את ידיו.
החתולה, כאילו הבינה, קפצה אל מיכאל וציפורניה ננעצו בכתפו. הכאב חתך דרכו, אבל הוא רק נשף: “תחזיקי מעמד.” הסתובב והתחיל לחזור, מתקשה להזיז את רגליו. הקור שיתק את גופו, הפרוטזה הפריעה, כוחותיו אזלו. שאון המים התגבר הגל כבר היה מאחוריהם. מיכאל חש את החוף, צעד עוד צעד אחד, ואז התמוטט, מאבד את הכרתו. הדבר האחרון שראה: החתולה קופצת אל החוף.
הוא התעורר ליד מדורה. לידו שרק קומקום התה, והחתולה כבר יבשה ישבה לצד הלהבות.
“הנה, הספקת להשאר לבד וכבר הסתבכת בצרות,” גער קול מוכר. זה היה דניאל, אותו דנייק, רק עם רקות מאפירות. “בקושי הצלחתי למשוך אותך מהצווארון.”
מיכאל לגם מהתה החם, מתחמם מתחת למעיל התפוח. החתולה שפשפה את ראשה בברכו בדממה.
“אל תנדנד, דנייק,” חייך. “ידעתי שלא תעזוב אותי. כמו שאז לא עזבת.” ליטף את גב החתולה. “עכשיו אנחנו שלושה שני נכים וחתולה.”
“כן,” הנהן דניאל. “היא תישאר איתך לעולם. אם הצלת אותה, היא תידבק אליך. לא תוכל להיפטר ממנה, כמו שלא נפטרת ממני.”
שניהם צחקו. אחר כך קמו והתחילו לחזור לתחנת השאיבה האחד צולע על רגל שמאל, השני על ימין. וביניהם, כמעט לא נוגעת בכפותיה הרטובות באדמה, צעדה החתולה, לא מפגרת אחרי מצילה.
**מוסר ההשכל:** לפעמים ההצלה שאתה מעניק לאחר, מצילה גם אותך כי הנאמנות והקשר שנוצרים הם המתנה האמיתית.
